חייל אמריקאי וחייל סובייטי נפגשים ב1945- בברלין ומתווכחים על איזו מארצותיהם דמוקרטית יותר.

"מה זאת אומרת," אומר האמריקאי, "אני יכול לעמוד באמצע כיכר טיימס בניו-יורק ולצעוק 'הנשיא טרומן נבל' ושום דבר לא יקרה לי!"

"אז מה," משיב הרוסי, "אני יכול לעמוד באמצע הכיכר האדומה במוסקבה ולצעוק ,הנשיא טרומן נבל' "שום דבר לא יקרה לי!

יתכן שהבדיחה הזאת היא שנתנה השראה לתיאוריה של נתן שרנסקי, האומרת שהמבחן העליון של הדמוקרטיה הוא שאדם יכול לעמוד בכיכר העיר ולקלל את הממשלה, מבלי שיאונה לו רע. זה נכון, אבל קצת פשטני, הייתי אומר. די .פשטני כדי לשבות את דמיונו של הוגה-הדעות הגדול השני, ג'ורג' וו. בוש

כששמענו בפעם הראשונה שבוש מכריז על שרנסקי כעל המדריך והמורה שלו, נפערו אצלנו כמה פיות בחוסר

?אמונה. מה, שרנסקי? שרנסקי שלנו

כדי להסביר את התגובה, צריכים לחזור קצת אחורה. שמענו בפעם הראשונה על אנאטולי שצ'רנסקי כאשר היה

"מתנגד המשטר" בברית-המועצות. אחרי שמשך תשומת-לב בינלאומית, אסר אותו הקג"ב. הוא נדון למאסר בעוון בגידה, במה שנראה כניסיון מגושם להשתיקו. שמענו שהוא לא נשבר גם בגיהינום של הגולאג, אלא נשאר לוחם גא על .זכויותיו ודעותיו. מערכה בינלאומית ענקית דרשה את שחרורו

בסוף החליטו הסובייטים להיפטר ממנו והחליפו אותו במרגל סובייטי בכיר שהוחזק בכלא האמריקאי. כולנו זוכרים .את התמונה הבלתי-נשכחת, כאשר הדמות הקטנה אך הזקופה עברה על הגשר בברלין חיכינו בנשימה עצורה להגעתו לישראל. הנה גיבור אותנטי, האיש שהביס לבדו את הענק הסובייטי, דויד מודרני שהתגרה .בגוליית אדיר ויכול לו

.הופעתו הייתה מאכזבת. איכשהו הוא לא נראה כגיבור. אבל ההופעה החיצונית יכולה להטעות בנמל-התעופה התאחד אנאטולי, שנקרא מעתה נתן, עם אשתו, גם היא "לוחמת במשטר" ידועה. מאחר שאשתו כבר התפרסמה בארץ כקנאית לאומנית ודתית, הקשר בינה ובין הלוחם לזכויות-האדם היה קצת מוזר. האכזבה האמיתית החלה, לפחות בשבילי, בפרשת חוסייני. נשמה טובה ארגנה פגישה בין הלוחם הגדול לזכויות- האדם מרוסיה עם פייסל חוסייני, הלוחם האמיץ לזכויות-האדם הפלסטיניות, שהיה הומניסט אמיתי. שרנסקי הסכים, אך ברגע האחרון ביטל את הפגישה, בטענה שלא ידע קודם לכן שחוסייני שייך לאש"ף. (זה כמו לטעון שלא ידע שבוש הוא אמריקאי.)

כתבתי עליו מאמר בשם "שפנסקי".

מאז הפך הלוחם הגדול לזכויות-האדם בהדרגה ללוחם חסר-פשרות נגד הזכויות האנושיות (וכל האחרות) של הפלסטינים בשטחים הכבושים.

תחילה הקים מפלגה של עולים מברית-המועצות לשעבר, השיג הישג די נאה בבחירות והצטרף לקואליציה בראשות מפלגת-העבודה. ואולם אחרי זמן-מה החלה מפלגתו להתפורר. הוא ניסה להציל אותה על-ידי פרישה מממשלתו של אהוד ברק, בטענה שהיא עשתה ויתורים גדולים מדי לפלסטינים בירושלים.

לבסוף הודה בפשיטת-רגל פוליטית והצטרף לליכוד. עכשיו הוא חבר בלתי-חשוב בממשלה. הוא מציג את עצמו כ"שר לענייני ירושלים", אך למעשה הוא שר-בלי-תיק, שנמסר לו – להלכה - הטיפול בענייני העיר.

בינתיים היו לו אי-נעימויות. עולה מפורסם אחר מרוסיה, ד"ר יולי נודלמן, פירסם ספר ביקורתי חריף נגדו, שבו טען ששרנסקי לא היה מעולם "דיסידנט" חשוב, אלא שהקג"ב ניפח את חשיבותו בכוונה תחילה, כדי שיהיה קלף-מיקוח במשא-ומתן לשחרור אותו סוכן בכיר מהכלא האמריקאי. נודלמן גם טען שהתנהגות שרנסקי אחרי מאסרו הייתה פחות הירואית מכפי שנטען.

שרנסקי הגיש תביעת-דיבה וגם זכה בה, למרות שכמה מתנגדי-משטר חשובים אחרים העידו נגדו. במשך הזמן פנה, כמו רבים מעולי רוסיה, אל הימין הקיצוני. כבר כשר הבינוי והשיכון הוא הרחיב באופן שיטתי את ההתנחלויות בגדה המערבית, על אדמה ערבית גזולה, תוך דריסת הזכויות האנושיות והלאומיות של הפלסטינים. עכשיו הוא שייך ל"מורדי הליכוד", המנסים לסכל את "תכנית ההתנתקות" של שרון ולמנוע פינוי התנחלויות.

מזה כמה שנים הוא מנסה למכור את התיאוריה שהשלום עם הערבים אינו אפשרי כל עוד אין הערבים הופכים לדמוקרטים. בישראל, זה נראה כמו עוד גימיק להצדקת סירובה של הממשלה להחזיר את השטחים. מאחר ששרנסקי חף מכל ידיעה על עניינים ערביים, וקרוב לוודאי שגם לא ניהל מעולם שיחה רצינית עם ערבי, קשה לישראלים להתייחס אליו ברצינות בנושא זה. ואכן, עד כמה שידוע לי, איש אינו עושה זאת גם בקרב הימין.

התיאוריה המאוד לא מקורית שבפיו אומרת ש"מדינה דמוקרטית אינה מנהלת מלחמה נגד מדינה דמוקרטית אחרת". זהו אליבי מושלם לארצות-הברית כדי להתנפל על עיראק, סוריה ואיראן (שהן, אחרי הכל, לא דמוקרטיות) בשעה שהיא תומכת במשטרים רודניים מובהקים כמו פאקיסטאן וטורקמניסטאן.

הרעיון שתורת הפילוסוף המדיני הזה היא שמדריכה את המנהיג החשוב ביותר בעולם, שהוא גם מפקד המכונה הצבאית האדירה ביותר בהיסטוריה, מפחיד עד מוות.