נאומו של אריאל שרון ב"כנס הרצליה", ההתכנסות השנתית של אצולת הכסף, הפוליטיקה והאקדמיה של ישראל, הוכיח שוב את יכולתו המופלאה להעלות לעיני שומעיו עולם דמיוני, בעודו מסיח את דעתם מהעולם האמיתי. כלהטוטן מנוסה הוא יודע שהקהל רוצה להאמין לכל הדברים הטובים, ומוכן בחפץ-לב להתעלם מהדברים הרעים.

זה היה נאום אופטימי, כדברי הפרשנים המוקסמים. הוא חזה שאנחנו הולכים לקראת גן-עדן, ששנת 2005 תהיה שנה של הצלחות אדירות בכל התחומים, שכל הבעיות שלנו הולכות ונפתרות.

עיקר הנאום היה מוקדש להישגים המופלאים שלו מאז שזרק לחלל האוויר, באותו כנס בשנה שעברה, את "תכנית ההתנתקות החד-צדדית".

וזה מה שסיפר (בתרגום חופשי): אמריקה בכיסנו. הנשיא בוש תומך בכל עמדות שרון, גם אלה הסותרות את עמדותיו המוצהרות הקודמות של בוש עצמו. אירופה משלימה איתנו. גדולי העולם עומדים בתור כדי לבקר אצלנו. מצריים ושאר המדינות הערביות מתחנפות אלינו. מצבנו הבינלאומי השתפר עד ללא הכר. הכלכלה שלנו מתקדמת בקצב מהיר, החברה הישראלית משגשגת. חוץ מהשוליים המטורפים מימין, אין עוד אופוזיציה. מפלגת העבודה מצטרפת לממשלה ותתמוך בכל מהלכיה. (הוא שכח להזכיר שגם מפלגת יח"ד של יוסי ביילין מציעה לו "גשר של ברזל".)

ואת כל זה השיג שרון בדיבורים בלבד. דיבורים שלא היו מלווים, עד כה, אפילו במעשה אחד בשטח. לא בטוח ששרון בכלל מתכוון לבצע את "ההתנתקות". אפשר לנתח את כוונותיו כך:

1 - אם אפשר להימנע בכלל מביצוע התוכנית, ובעיקר מפינוי ההתנחלויות, מבלי לאבד את אהדת העולם והציבור הישראלי – מה טוב.

2 - אם אין ברירה וצריכים לבצע – כדאי למשוך את העניין עד כמה שאפשר, ובעיקר את פינוי ההתנחלויות. לפנות התנחלות – ולנוח. לפנות עוד אחת – ולנוח שוב.

3 - כך או כך, זה לא משנה את התוכניות בגדה המערבית.

ובינתיים: ברצועת-עזה, שממנה אמור שרון "להתנתק", פועל צה"ל בכל יום ובכל לילה, תוך הריגת שלושה עד עשרה פלסטינים בממוצע בכל יממה. בתים נהרסים בסיטונות. כמה ממעשי-הזוועה שהתרחשו שם מסעירים את הציבור. אף מתנחל אחד לא פונה עדיין. להפך, נוספו מתנחלים חדשים.

כל זה לא מעיד על החלטה נחושה לבצע את ההתנתקות המובטחת. לעומת זאת, מעשיו של שרון בגדה המערבית דווקא מעידים על נחישות לבצע את תוכניותיו שם.

בגדה מגיע הכיבוש לשיאים חדשים. המחסומים האכזרים ממשיכים לקרוע אותה לגזרים ולמנוע כל אפשרות לחיים נורמליים. תמונת הכנר הפלסטיני המנגן לחיילי מחסום העלה בלב ישראלים רבים זיכרונות נוראים. בניית חומת-הסיפוח נמשכת, תוך הזזת התוואי פה ושם בכמה מטרים כדי לרצות את בית-המשפט הישראלי, ובהתעלמות מוחלטת מהחלטת בית-המשפט הבינלאומי. המתנחלים עוקרים כרמי-זיתים פלסטיניים כדי לבנות במקומם שכונות חדשות. ההתנחלויות מתרחבות בכל רחבי הגדה, נסללת רשת-כבישים "ליהודים בלבד", מאחזים "בלתי-חוקיים" קמים בחסות הצבא ובעזרת כל משרדי-הממשלה הנוגעים-בדבר. לכל אלה מוזרמים תקציבים, בשעה שהממשלה מקצצת את הקצבאות לזקנים והחולים שוכבים במסדרונות בתי-החולים.

האם זאת התנהגות של מדינאי שיש לו חזון של שלום? זה דומה יותר לרופא המטפל בידו הפצועה של מטופל, ובאותה שעה דוקר אותו בחזהו ובבטנו.

כל זה קורה בשעה שהעולם תומך בשרון בהתלהבות, וכל עוד הוא ממשיך לדבר על "התנתקות", הוא יכול לעשות בשטח מה שהוא רוצה.

דויד בן-גוריון הכריז בשעתו: "לא חשוב מה שהגויים מדברים, חשוב מה שהיהודים עושים." שרון תיקן עיקרון זה: "לא חשוב מה שאנחנו מדברים, חשוב מה שאנחנו עושים."

המעניין ביותר בנאום היה מה שלא היה בו. לא הייתה בו שום הצעת-שלום לפלסטינים. הוא לא דיבר על השלום בכלל.

בעולם פשטה האמונה שיש עכשיו "חלון הזדמנויות", שזו שעת-כושר גדולה לפיתוח יוזמה חדשה וגואלת. ואכן, שרון ציין בקורת-רוח שיאסר ערפאת מת, ושיש עכשיו סיכוי שתבוא במקומו "הנהגה פלסטינית מתונה". ומה הוא מציע בנאומו להנהגה מתונה זו?

לא כלום.

הוא דיבר במעומעם על "הסדרים לזמן ארוך". כלומר: שוב הסדרי-ביניים על גבי הסדרי-ביניים, שמטרתם היחידה היא לדחות את ההסדר האמיתי עד מעבר לאופק. מדבריו נובע שישראל תחזיק בידיה לנצח לא רק את גושי-ההתנחלויות הגדולים, אלא גם את "האזורים הדרושים לביטחונה". אילו אזורים? זה הרי ידוע: את בקעת-הירדן ושאר השטחים שסומנו בהסכמי-אוסלו כ"אזורי סי". התוצאה הסופית של "תכנית ההתנתקות" תהיה, איפא, סיפוח 58% של הגדה המערבית, כפי ששרון רצה מלכתחילה.

בידי הפלסטינים יישארו, על פי תוכנית זו, 10-12% של ארץ-ישראל המנדטורית, ובכלל זה רצועת-עזה. "המדינה הפלסטינית" של שרון תהיה מורכבים מכמה מובלעות, המנותקות מהעולם. זה מה שנקרא אצלו "סיום הכיבוש", "ויתורים כואבים מאוד", ו"אי-הרצון לשלוט על עם אחר".

כדי למנוע כל ספק, התווה גם בנימין נתניהו בנאומו באותו כנס את הגבול הסופי בינינו ובין הפלסטינים: לא הקו הירוק ו"אפילו לא קרוב לקו הירוק".

אף אחד לא מציע להנהגה הפלסטינית החדשה משא-ומתן לשלום. לכל היותר איזשהו תיאום לגבי סידורי הנסיגה מעזה. ומה עוד? שר-הביטחון הבטיח, בנאומו באותו כנס, שצה"ל ייצא מהערים הפלסטיניות "במשך 72 שעות" כדי לאפשר לפלסטינים לקיים בחירות. בין מחסום למחסום ובין "חיסול ממוקד" אחד למשנהו הם יוכלו להקים את הדמוקרטיה הפלסטינית.

שרון התפאר שצה"ל בעצם כבר ניצח את הטרור. זה נאמר כמה ימים אחרי שהפלסטינים, בפעולת-קומנדו שעוררה התפעלות אילמת גם בצה"ל, הצליחו למוטט מוצב שלם ב"ציר פילדלפי" על-ידי פיצוץ מטען-ענק במנהרה וחדירה למוצב ההרוס. (בישראל לא התרגשו מזה יותר מדי, מפני שהחיילים שנהרגו היו ערבים אזרחי-ישראל.)

לפי שעה הצטמצמו אמנם הפיגועים באזרחים ישראליים, אך זה בעיקר תודות להשתדלות של אבו-מאזן. יתכן מאוד שזה יימשך זמן-מה, כל עוד מקווים בציבור הפלסטיני שאולי יש אור בקצה המנהרה. כאשר יאבד את התקווה, ייתן ציבור זה אור ירוק לגל חדש של פיגועים.

שרון מבטיח לאזרחי ישראל שנה נהדרת, שנה של ביטחון ורגיעה, פריחה כלכלית ושגשוג חברתי. אין, כמובן, סיכוי שזה יקרה כאשר הוא חוסם את הדרך לשלום ושם אותו "בפורמלין", כפי שהכריז יועצו הקרוב ביותר.

מנהיגי אירופה מדברים עכשיו על גיוס תרומה ענקית לרשות הפלסטינית, אחרי בחירת אבו-מאזן. זוהי האשליה הישנה, שימיה כימי הציונות: שאפשר לקנות את העם הפלסטיני – או כל עם אחר הלוחם על חירותו - בכסף, והוא יוותר על אדמתו ועצמאותו. אך אם הקצבת הכספים לא תהיה מלווה בהתערבות אירופית מאסיווית לסיום מהיר של הכיבוש והשגת פיתרון-הקבע בין ישראל ופלסטין, גם ההר הזה יוליד עכבר.