כשבעלי הדוכנים בשוק צועקים: " בעל-הבית השתגע! " - כוונתם היא שהסחורה נמכרת במחירים נמוכים עד כדי שיגעון.

גם בבירות העולם עוברת עכשיו הקריאה: " בעל-הבית השתגע! " אבל הכוונה אינה למחירי עגבניות. הכוונה היא למצב העולמי שנוצר עם בחירתו-מחדש של הנשיא ג'ורג' בוש לארבע שנים ארוכות נוספות.

במקומות רבים נחשב בוש לקאובוי משוגע, זה שנכנס לעיירה ויורה לכל הצדדים. הוא תקף את אפגניסטאן. הוא תקף את עיראק. הניאו-שמרנים המנחים אותו רוצים לתקוף בשלב הבא את סוריה ואיראן. כך ישליטו בכל מקום משטרים הכפופים לאמריקה ( " דמוקרטיזציה " ), ימקמו שם חיל-מצב אמריקאי לצמיתות וישלטו בשוק הנפט העולמי. ואגב כך, לא במקרה, יעזרו לשרון לבצע את תוכניותיו.

עכשיו, בתקופת-הכהונה השניה שלו, יכול בוש לפעול כאוות נפשו.

השליטים המזרח-תיכוניים הסיקו את המסקנות במהירות מופלאה וכל אחד מהם אץ-רץ למצוא מחסה במערה הפוליטית הקרובה ביותר, עד יעבור זעם.

• השליט הסורי, בשאר אסד, יצא במתקפת-שלום גדולה, ותוקע במאה שופרות של

שלום.

• שליט מצריים, חוסני מוברק, גילה לפתע ששרון הוא אהוב נפשו, איש-שלום

מבטן ומלידה. הוא גם מציג את עצמו כמישנה למלך בוש בעולם הערבי.

• שליט ירדן, המלך עבדאללה, משמיע קולות דומים (אחרי שסילק בהזדמנות זו את

אחיו הצעיר.)

• שליטי איראן, האייתוללות הקשוחים, ביצעו נסיגה בהולה והסכימו לוותר על

מאמציהם להשיג נשק גרעיני.

• ואילו הפלסטינים משתדלים להתאחד מאחורי אבו-מאזן, המקובל על הנשיא

בוש.

האופטימיות חוגגת. רוחות של תקווה מנשבות במרחב כולו. דיפלומטים מכל העולם באים לביקורי-פתע כדי להתחלק בהצלחה הקרובה, כדבורים העטים על פרחים. הפרשנים הבינלאומיים, המצליחים תמיד לנבא אירועים שכבר קרו, מדברים על האביב של המזרח-התיכון. (זוהי, אגב, טעות גיאוגרפית. האביב הוא סמל התקווה באירופה, שם מתעורר הטבע אחרי קור החורף הקשה. אצלנו, במזרח התיכון, סמל התקווה הוא דווקא הסתיו, כאשר הטבע מתעורר אחרי חודשים ארוכים של חום ויובש.)

האם יש ממש בכל התקוות האלה?

אפשר לבדוק, למשל, את התקווה הסורית. אסד-הבן מציע משא-ומתן בלי תנאים מוקדמים. הצעה מפתה. האם שרון יקבל אותה?

פעם, בשיאו של ויכוח מדיני בכנסת, אמרתי לראש-הממשלה דאז, גולדה מאיר: " נראה לי שאת עומדת בפני הכרעה גורלית: האם לא להחזיר את הגדה המערבית למלך חוסיין או לא להחזיר אותה לפלסטינים. " כיום עומד שרון בפני דילמה הדומה: במה להתחיל, באי-החזרת הגולן לסורים או באי-החזרת הגדה לפלסטינים?

כמו קודמו, אהוד ברק, אין שרון חולם להחזיר את הגולן לסוריה. גם אילו היה מוכן לכך (והוא לא), לא היו מעז להעלות על סדר-היום פינוי של עשרות ההתנחלויות שם.

בספר זיכרונותיו מתאר הנשיא-לשעבר ביל קלינטון מה קרה בפעם שעברה, כאשר עלה השלום הישראלי-הסורי על סדר-היום. אהוד ברק, אז ראש-הממשלה, ביקש מקלינטון לכנס ועידה ישראלית-סורית. קלינטון נענה ברצון וקיווה לנחול הצלחה בינלאומית גדולה. הוא הופתע לטובה כאשר אסד-האב ויתר על כל דרישותיו הקודמות (למשל: " לטבול את רגליו במימי הכינרת " ) והסכים לכל הדרישות הישראליות. ואז, ברגע האחרון, כאשר הכל היה מוכן לחתימה, הודיע ברק לקלינטון שהוא מתחרט.

עכשיו אין קלינטון, ושרון לא רואה צורך להעמיד פנים. הוא העיר בזלזול שאסד מדבר על שלום רק כדי להיחלץ מהלחץ האמריקאי. (אז מה? האם זאת לא הזדמנות נהדרת להגיע לשלום?)

שרון דחה את ההצעה הסורית על הסף. אסד רוצה משא-ומתן בלי תנאים מוקדמים? אז לנו דווקא יש: לפני הכל הוא צריך לגרש מדמשק את ראשי הארגונים הפלסטיניים ולפרוק את הנשק מחיזבאללה. כלומר: אסד צריך לוותר על כל הקלפים המעטים שיש בידו, ורק אז יתחיל המשא-ומתן. רק פתי גמור יאמין שאז יפנה שרון ולוא התנחלות אחת בגולן. מה גם שבוש נתן לשרון פקודה חד-משמעית: אל תדבר עם הסורים, אל תפריע לי לתקוף אותם אם ארצה.

לכן התקווה מתרכזת עכשיו בחזית הפלסטינית. אם ייבחר אבו מאזן בעוד חודש כנשיא הרשות הפלסטינית, האם ייפתח משא-ומתן אמיתי?

זה לא נראה כך. שרון הסכים אמנם להרחיק את הצבא מהערים הפלסטיניות ביום הבחירות - אך לא לפני כן. בינתיים נמשכת ההתקפה במלוא עוזה: השבוע נעשה עוד ניסיון ל " חיסול ממוקד " (שנכשל), יום-יום נהרגים פלסטינים, וביניהם ילדים, ההתעללות במחסומים נמשכת, בניית החומה מתקדמת, המתנחלים עוקרים באין מפריע כרמי-זיתים. ואחד המועמדים העיקריים בבחירות, מוצטפה ברגותי השמאלני (קרוב-רחוק של מרוואן), נעצר במחסום והוכה קשות; זה לא הכי מעודד.

אך השאלה האמיתית איננה עם יש או אין " הקלות " זמניות, כמחווה לאבו מאזן (ובעיקר לבוש), אלא האם יש לשרון נכונות להיכנס למשא-ומתן תכליתי על הקמת מדינה פלסטינית אמיתית שבירתה מזרח ירושלים, והחזרת הקו הירוק פחות-או-יותר. אין שום סימנים לכך.

נכון, שמעון פרס מכריז שהוא יכנס לממשלת-שרון כדי להבטיח את " ההתנתקות " מעזה, ושמיד אחרי זה ידחוף למציאת פתרון בגדה. אך אלה מילים ריקות, שנועדו לסתום את הפה לחבריו המתנגדים לכניסה לממשלה. הרי פרס כבר ישב בממשלה הקודמת של שרון, ולא שינה דבר. גם הפעם יהיה במיעוט, להוט להישאר בממשלה שזה עתה הצליח להידחק אליה.

בממשלה החדשה שתקום יוכל שרון לעשות כרצונו, מבלי להתחשב באיש. ירצה, יוכל לבצע את " ההתנתקות " . ירצה, יוכל לספח את מרבית הגדה המערבית.

ובעל-הבית המשוגע? הדבר האחרון שיעשה הוא ללחוץ על שרון.