תגובתי הספונטנית על הצגת מועמדותו של מרוואן ברגותי לנשיאות הרשות הפלסטינית הייתה חיובית.

ראשית, אני תמיד בעד ה"אנדרדוג" – ומי יכול להיות יותר "אנדרדוג" מאשר אסיר של כיבוש?

שנית, אני מעריך את האיש. פגשתי אותו בישיבות לתכנון פעולות משותפות למען השלום. הפגנתי למענו בבית-המשפט בתל-אביב בסיסמה "ברגותי למו"מ ולא לכלא" וגורשתי בכוח, בשעה שקבוצות ימניות ערכו הפגנות-לינץ' באולם המשפט.

שלישית, המועמדות של מרוואן ברגותי מעלה למודעות את גורלם של אלפי האסירים הפלסטיניים – שבויי-המלחמה הנחשבים בישראל כפושעים.

רביעית, מועמדותו (אם יתמיד בה) תגרום למחזה שאין כדוגמתו בכל העולם הערבי: בחירות ללא מועמד שבחירתו בטוחה מראש. עימות אבו-מאזן-מרוואן-ברגותי יהיה התמודדות אמיתית.

תגובתי השניה הפוכה.

רבים בעולם עוקבים אחרי הבחירות האלה, כדי לראות אם העם הפלסטיני מסוגל להתאחד ולתפקד בעת משבר, אחרי מותו של אבי-האומה. במשך 45 שנותיו כמנהיג תנועת-השחרור הפלסטינית הצליח יאסר ערפאת לשמור על אחדות העם הלוחם בצורה שכמעט לא תיאמן. רבים ניבאו שעם מותו תתפרק החבילה למאות רסיסים. האחדות סביב אבו-מאזן הפריכה – לפחות לפי שעה – חששות/תקוות אלה.

אינני חסיד שוטה של "אחדות". ויכוח ועימות בין רעיונות הם תמצית כוחה של הדמוקרטיה, ובבוא העת תצטרך החברה הפלסטינית לקיים דיון מעמיק על כיוון מלחמת-השחרור שלה. השאלה היא: האם העת הזאת היא דווקא עכשיו?

אינני חושב כך. התפצלות הציבור הפלסטיני בשעה זו תספק תירוץ לאויבי השלום בצמרת ישראל וארצות-הברית, שיחככו ידיים ויקראו בהנאה: "אתם רואים, אין עם מי לדבר!" חשוב לעם הפלסטיני לקבוע קבל עם ועולם: יש עם מי לדבר. ומכיוון שגם הנשיא בוש וגם מורו ורבו, אריאל שרון, כבר הכריזו שאבו-מאזן הוא מנהיג "מתון" ו"פרגמטי" – אפילו להם יקשה מאוד לחזור על סיסמת-השקר "אין לנו פרטנר!" (קופירייט: אהוד ברק).

לכן חשוב שאבו-מאזן ייבחר, וייבחר ברוב גדול.

כי חשוב מאוד לתת לו צ'נס. לא רק לו באופו אישי, אלא לכל הגישה שהוא מייצג: שבהעדר פיגועי-התאבדות ואינתיפאדה חמושה ניתן עכשיו לפלסטינים להשיג את המטרות הלאומיות המינימליות: מדינה פלסטינית בגדה וברצועה, גבול הקו הירוק עם חילופי-שטחים מזעריים, ירושלים בירת שתי המדינות, פינוי ההתנחלויות והסכם על פתרון מעשי לבעיית-הפליטים.

יתכן שזו אמונה נאיבית. יתכן שאין לה שום סיכוי. יתכן שדווקא לפלסטינים "אין עם מי לדבר". אבל חשוב לפלסטינים - ולעולם כולו - שאמונה זו תועמד במבחן. אחרי שנה, בסוף 2005, אפשר יהיה להסיק מסקנות – ואז תגיע שעת הוויכוח הגדול בקרב העם הפלסטיני. אם יוכל אבו-מאזן להציג הצלחות מרשימות – ינצח. אם לא – תפרוץ, מן הסתם, האינתיפאדה השלישית.

ההזדמנות הגדולה של מרוואן ברגותי להשתתף בוויכוח ולהציג קו משלו תבוא אז. עד אז מוטב לו, לדעתי, לתמוך באבו-מאזן. והרי עד השבוע חשב כך גם הוא.

האם יש בסיס של ממש לתקוות אבו-מאזן?

הנשיא חוסני מובארכ יעץ השבוע לפלסטינים לשים את מבטחם באריאל שרון. הוא יכול לעשות שלום, אמר, והוסיף שלוש מלים מוצנעות: "אם ירצה בכך".

האינטרס של מובארכ ברור. הוא מקבל מדי שנה הקצבה ענקית מארצות-הברית, תרומה שהיא חשובה לקיום יציבות משטרו. הקצבה זו תלויה בקונגרס האמריקאי, הנחשב "שטח ישראלי כבוש". כדאי לו להיות בסדר עם שרון ולעזור לו במצוקתו הנוכחית.

ראש-הממשלה שרון נמצא באמצע מהלך פוליטי מסובך. הוא גירש מהממשלה את מפלגת שנוי, השותפה הקואליציונית האחרונה שנותרה לו. כדי להשיג שוב רוב בכנסת, עליו להכניס לממשלה את מפלגת-העבודה, אך מרכז מפלגתו אינו מוכן לממשלה "חילונית" עם שינוי והעבודה. היה עליו לגרש את שינוי כדי להכניס את העבודה עם הדתיים.

כמו לוליין נועז בקרקס, הוא נטש חבל אחד, ובעודו מרחף באוויר הוא צריך לתפוס חבל אחר: מפלגת-העבודה. רבים במפלגתו שלו מנסים להרחיק את החבל הזה ומקווים שיצנח וישבור את מיפרקתו.

אם שרון לא יצליח, תהיינה בחירות. פירוש הדבר שבמשך חודשים רבים תהיה כל המערכת המדינית משותקת, ההתנתקות מעזה לא תתבצע ועל משא-ומתן לשלום לא יהיה מה לדבר. זה עלול להיות גם סופו הפוליטי של אבו-מאזן.

אם יצליח שרון להקים קואליציה חדשה עם מפלגת-העבודה והחרדים ויצליח לקנות בכסף את הסכמת החרדים ל"התנתקות", יתחיל מרוץ-מכשולים. האם תצליח הממשלה לגייס את דעת-הקהל למען נסיגה מכל רצועת-עזה? האם יעלה בידה לסלק את ההתנחלויות בלי שפיכות-דמים? האם תוותר על ציר-פילדלפי, המנתק את הרצועה מהעולם? האם תסכים לפתיחת נמלי הים והאוויר של עזה? האם יתאפשר "מעבר בטוח" בין הרצועה והגדה המערבית? (זהו אחד מעיקרי-אוסלו, שכל ממשלות ישראל מאז הפרו אותו בהתמדה.)

כל אלה הם רק מרוץ קצר, לעומת המרתון של הגדה המערבית. סוד גלוי הוא ששרון המציא את "ההתנתקות" לא רק כדי להיפטר מהאחריות למיליון ורבע פלסטינים, אלא בעיקר כדי לאפשר לו לספח בשקט 58% משטח הגדה המערבית. האם יוותר על חלום זה?

אנשים אופטימיים מאמינים שאחרי ההתנתקות מעזה – אם אכן תתבצע, בעזרת השם – תתפתח מעצמה דינמיקה למען השלום. יש "חלון הזדמנויות". אחרי ששרון ובוש עסקו במשך שנים בדמוניזציה של ערפאת וניצלו את השנאה כדי לדחות כל יוזמה לשלום, הרס ערפאת במותו את האליבי זה. חוץ מזה, ג'ורג' בוש ירצה להוכיח בתקופת-הכהונה האחרונה שלו שהשיג משהו משמעותי. כך גם שמעון פרס. דעת-הקהל העולמית תדרוש זאת. אירופה תתערב. בסופו של דבר, מאמינים האופטימיסטים, ייסחף גם שרון עצמו במערבולת שהוא יצר. כמו שאומר פתגם יהודי ישן: "אם אלוהים רוצה, גם מטאטא יורה."

אנשים אחרים פסימיים הרבה יותר. הם מצביעים על עקשנותו האגדתית של שרון. הוא ידבק בכלל התנ"כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה". ידחה את ענייני הגדה עד אחרי ביצוע תכניתו לגבי הרצועה. זה יימשך לפחות עד סוף 2005. השנה שלאחר מכן, 2006, תעמוד בסימן הבחירות בישראל. וכן הלאה. ובינתיים ימשיך ליצור עובדות בשטח.

האם צודקים האופטימיסטים או הפסימיסטים? האמת היא שאין כל אפשרות לנבא היום איך ייפול דבר. זה תלוי בהרבה מאוד גורמים – ואנחנו, כוחות השלום הישראליים, ביניהם. מובן שנשתף פעולה עם כל הנהגה שתיבחר על-ידי הפלסטינים עצמם, ואל לנו להתערב בתהליך זה.

תעבור שנה עד שנדע אם אכן יש "חלון הזדמנויות" – או רק חלום הזדמנויות.