אני זוכר שעמדתי על גג של בניין בנמל ביירות וראיתי את לוחמי אש " ף החמושים במדי-חאקי, ובראשם יאסר ערפאת, עולים על האוניות שלקחו אותם מערבה. " סוף עידן ערפאת! " צהלו עיתוני ישראל למחרת היום. " ערפאת הוא סוס מת! " הכריזו ברדיו. " ברוך שפטרנו! " בירכו בטלוויזיה.

בשובי לתל-אביב הוזמנתי לדיון בגלי-צה " ל. לשם איזון הוזמן עיתונאי ימני – טומי לפיד. טרם היכנסנו לאולפן שוחחנו קצת. תמהני אם הוא זוכר את המשפט שאמרתי לו: " קברתם אותו מאה פעמים, ואתם תקברו אותו עוד מאה פעמים. "

עברו 22 שנים, וביומיים האחרונים שוב הופיעו אותן הכותרות עצמן: " סוף עידן ערפאת! ערפאת הוא סוס פוליטי מת! ברוך שפטרנו! "

האיש, שממשלת ישראל הכריזה רשמית שהוא " בלתי רלוונטי " , עמד במשך ימים בראש מהדורות החדשות בכל הארצות. אין הרבה מנהיגים בעולם שמחלתם הייתה מעוררת התרגשות דומה.

אינני יודע מהו מצבו הרפואי לאשורו. אני רק מקווה שיחזור לאיתנו. ואני יודע שאם ילך, חלילה, לעולמו, הציבור הישראלי עוד יתגעגע אליו.

בימי ועידת קמפ-דייוויד הראשונה אמר לי הוגה-דיעות מצרי חשוב, מוחמד סיד-אחמד: " אלמלא יאסר ערפאת היה קיים, הייתם צריכים להמציא אותו. כשיש ערפאת, יש לכם כתובת אחת לנהל משא-ומתן איתה ולעשות שלום. אם ערפאת לא יהיה, העם הפלסטיני עלול להתפרק לעשרות רסיסים, ותצטרכו להתדיין עם כל אחד מהם. "

מי שאינו רוצה בשלום אלא בארץ-ישראל השלמה אינו זקוק לערפאת. להיפך. אבל מי שחושב שהשלום הוא תנאי חיוני להתפתחותה ושגשוגה של מדינת-ישראל, זקוק לו מאוד-מאוד.

" היד שלי, " אמר פעם, " היא היד היחידה המסוגלת לחתום על שלום עם מדינת-ישראל! "

ומאחר שזה כך, אין תחליף לערפאת: הוא המנהיג הפלסטיני היחיד שיש לו הסמכות המוסרית העצומה הדרושה כדי לחתום על שלום עם ישראל, וחשוב עוד יותר: לשכנע את עמו לקבל את השלום הזה. כי כל שלום כרוך בוויתור מכאיב הקורע את לבם של הפלסטינים, כגון זכות-השיבה הבלתי-מוגבלת לישראל. אין מנהיג אחר שיעז לקום ולדרוש זאת.

מניין הסמכות הזאת? ראיתי אותו הרבה פעמים בחברת מנהיגים פלסטיניים אחרים. בכל פעם התרשמתי מעוצמת הסמכות שהוא מקרין על האנשים, ללא שום גינונים של שלטון. קשה להסביר את מקורה. בניגוד לפידל קסטרו, לדוגמה, שעלה על הבימה העולמית באותו הזמן כמו ערפאת, אין למנהיג הפלסטיני צבא, משטרה חשאית אדירה ובתי-סוהר למתנגדיו. כוחו נובע כולו מן הכבוד שבני-עמו רוחשים לו, ממעמדו כ " אבי האומה " , ג'ורג' וושינגטון או דויד בן-גוריון הפלסטיני.

כבר בפגישתנו הראשונה בביירות הנצורה, ביולי 1982, התרשמתי מהעדרם המוחלט של גינונים סביבו. בעת ישיבה נכנסים אנשיו לדבריו, מתווכחים איתו, מתקנים שגיאות עובדתיות. אבל הסמכות שלו בולטת מבלי שתזדקק לשום סממנים חיצוניים.

עיתונאי אירופי שאל אותי על תחביביו. מה הוא עושה כשאינו עוסק בעניין הפלסטיני. השבתי שאין לו תחביב, ושאין לו רגע כשאינו עוסק בעניין הפלסטיני. ההזדהות שלו עם המאבק הפלסטיני היא טוטאלית. אין לו חיים אחרים.

מי שרואה אותו בפעם הראשונה מופתע מההבדל העצום בין דמותו התקשורתית לבין האיש. בטלוויזיה הוא נראה פנאטי, תוקפני. במציאות הוא איש חם, מתחשב, מקרין רגש. גם מי שנמצא בחברתו בפעם הראשונה חש כעבור כמה דקות כאילו הוא מכר ותיק. הוא אוהב לפנק את אורחיו בזמן הארוחה, להגיש להם באצבעותיו נתחים מובחרים. הוא אוהב לנגוע בבני-שיחו, להוביל אותם ביד לאורך המסדרונות, להגיש להם מתנות קטנות.

הוא איננו אינטלקטואל, איש של ספרים ותיאוריות. הוא כולו אינטואיטיבי. הוא תופס דברים במהירות מדהימה, ולעולם אינו שוכח דבר. בשיחה אתו טעיתי פעם לגבי מספר חברי-הכנסת של אגודת-ישראל. הוא תיקן אותי מיד. בפעם אחרת, כאשר טעיתי לגבי התאריך של אחד מהסכמי אוסלו, העמיד אותי על טעותי. " אני מהנדס במקצועי, " אמר וצחק, " אני אף פעם לא שוכח מספרים. "

כמו כל הגיבורים הערביים בהיסטוריה, הוא איש של מחוות. מחווה אחת טובה מאלף מלים. ביום הראשון של שיבתו לארץ, הזמין אותי, שעה קלה לפני שעמד לערוך מסיבת-עיתונאים לתקשורת מכל העולם הערבי. הוא נכנס לאולם, ניגש ישר אלי, ואחרי החיבוק הרגיל לקח את ידי והוביל אותי, כמעט בכוח, אל הבמה. הוא העלה אותי במדרגות, ביקש את דוברו לקום והושיב אותי לידו. במשך שעה דיבר בערבית אל העיתונאים, ומדי פעם פנה אלי כמבקש אישור.

ישבתי ושברתי לי את הראש: בשביל מה כל ההצגה הזאת? ופתאום תפסתי. בצורה פשוטה זו הראה לכל העולם הערבי: זהו זה. אני יושב עם הישראלים, אני הולך להגיע אתם להסדר.

במצבים של מתח עליון הוא פורח. ראיתי אותו לא אחת במצב כזה, כשהוא במיטבו, ממוקד, עיניו נוצצות והוא מתבדח. הוא רגיל לכך: כל חייו מורכבים מעליות ומורדות, הצלחות וכשלונות. הוא עשה, כמובן, שגיאות לא מעטות (לדוגמה: התמיכה בסדאם חוסיין ערב מלחמת-המפרץ הראשונה), אך הן מחווירות לעומת הישגו האדיר: הוא יצר את התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית כשהעם הפלסטיני נמחק כמעט מן המפה, והוא הביא אותו אל סף העצמאות הלאומית. כמו משה רבנו, הוציא את עמו ממצריים אל שערי הארץ המובטחת. אני מקווה מאוד שלא ייאמר גם עליו שראה אותה רק מרחוק.

את כל מה שהשיג הוא השיג מול העדיפות האדירה של ישראל בכל התחומים, מול ההתנכרות של כל הממשלות הערביות ומול האהדה העולמית לישראל כמדינת ניצולי-השואה.

ולא פחות חשוב: במשך עשרות השנים האלה החזיק את החבילה הפלסטינית ביחד, למרות הניגודים הפנימיים העצומים. בתנועה הפלסטינית כמעט ולא היו אותם פילוגים מרים ועקובים מדם המציינים בדרך כלל תנועות-שחרור.

בשנים הראשונות נאלצה התנועה לפעול בתוך מדינות ערביות שפחדו מפניה וניסו לדכאה. כל מנהיגיה, וערפאת ביניהם, ישבו בתקופה זו או אחרת בכלא ערבי. כל אחד מהמשטרים הערביים רצה לנצל את העניין הפלסטיני לטובת עצמו. ערפאת היה זקוק לכל הטכסיסים שהפכו מאז לסימן-ההיכר שלו. הסבירה לי פעם דיפלומטית פלסטינית: " כדי שהתנועה תשרוד ותתקדם, היה על ערפאת להשתמש בכל התרגילים והתחמונים, להשתמש בכפל-לשון ובחצאי-אמיתות, לנצל שליט ערבי אחד נגד שליט ערבי אחר, כל זה במצבים המשתנים בלי הרף. תמיד יש לו כמה כדורים באוויר, ואף כדור אחד אינו נופל. כך קידם את התנועה הלאומית שלנו והביא אותה עד הלום. "

כמו כל מנהיג של תנועת-שחרור לאומית, הוא משתמש בכל האמצעים המעטים העומדים לרשותו – עורמה, אלימות, דיפלומטיה, תעמולה. אפשר לצפות מראש את מהלכיו, אם נכנסים לראש שלו ומבינים את האילוצים שבהם הוא פועל ואת המטרות שהציב לעצמו. בשלושים השנים האחרונות לא הופתעתי, לא כשהלך לאוסלו ולא כשהלך לאינתיפאדה. אם השב " כ מופתע לעתים כל-כך קרובות, זה מפני שאינו מבין את המציאות הפלסטינית. " הם יודעים את הכל ואינם מבינים דבר, " אומר בוטרוס בוטרוס-ראלי על מזרחנים ישראליים.

זה 45 שנים חי ערפאת בצל המוות. לא היה רגע שבו לא תוכננה התנקשות בו. כשפגשתיו ב82- בביירות, לא האמין איש שייצא חי מן הכיתור הישראלי. מאז זמם אריאל שרון להרוג אותו. חצי תריסר שירותי-ביון רדפו אחריו. יש לו לערפאת כשרון נדיר לסכל ניסיונות אלה. הוא גם מאמין שאללה מגן עליו. עובדה: כשביצע מטוסו נחיתת-אונס קשה במדבר הלובי ושומרי ראשו נהרגו, הוא יצא כמעט בלי פגע.

פעם נשאל בנוכחותי אם יהיה עוד בחיים ביום שבו יבוא השלום. " גם אני וגם אורי אבנרי נראה את השלום בחיינו, " הבטיח. לטובת ישראל, אני מקווה שהוא יישאר בחיים.