זה נשמע כמו בדיחה. אבל זה רציני לגמרי.

ממשלת ישראל אינה מכירה באומה הישראלית. היא אומרת שאין כזאת. יוק.

הייתכן שממשלת צרפת לא תכיר באומה הצרפתית? שממשלת ארצות-הברית לא תכיר באומה האמריקאית? אבל ישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות.

כל אדם בישראל רשום במרשם-התושבים של משרד-הפנים. הרישום כולל את הפריט " לאום " . פריט זה מופיע גם בתעודת-הזהות, שכל אדם בישראל חייב לשאתה עמו בכל עת. אי-נשיאת התעודה היא עבירה פלילית.

במשרד-הפנים ישנה רשימה של 140 לאומים מוכרים, שפקידי הרישום יכולים לרשמם. יש בה לא רק הלאומים המוכרים היטב ( " רוסי " , " גרמני " , " צרפתי " וכו') אלא גם " נוצרי " , " מוסלמי " , " דרוזי " ועוד. אזרח ישראלי ערבי, למשל, יכול להיות רשום בסעיף לאום כ " ערבי " או " מוסלמי " , כראות עיני הפקיד. אזרח ערבי נוצרי יכול להיות רשום כ " ערבי " , " נוצרי " או " קתולי " , אבל לא כ " פלסטיני " – משרד-הפנים לא שמע על לאום כזה.

הלאום הרשום אצל רוב תושבי ישראל הוא, כמובן, " יהודי " . ועל כך נטוש, עכשיו, הוויכוח.

קבוצה של 38 ישראלים הגישה בקשה לבטל אצלם את הרישום " יהודי " ולרשום במקום זה " ישראלי " . משרד-הפנים סירב, והודיע שאין לאום כזה ברשימת הלאומים שלו. הקבוצה פנתה לבג " ץ בבקשה לצוות על משרד-הפנים לרשום אותם כבני הלאום ה " ישראלי " . השבוע נדונה בקשה זו בבית-המשפט העליון.

קבוצת ה38- כוללת כמה מן הפרופסורים המפורסמים ביותר בארץ (היסטוריונים, פילוסופים, סוציולוגים ואחרים) אנשי-ציבור ואחרים, ואני ביניהם. אחד היוזמים הוא דרוזי. אנשי הקבוצה רחוקים מלהיות מעור אחד – יש ביניהם אנשי שמאל ואנשי ימין. אחד מהם הוא בני פלד, מפקד חיל-האוויר לשעבר, איש ימני מאוד שנפטר אחרי הגשת העתירה.

בית-המשפט הגבוה לצדק התייחס לנושא כאל תפוח-אדמה לוהט. (אמנם, משאל חשין, אחד השופטים שמח למצוא ברשימת הלאומים את הלאום ה " אשורי " , עדה קטנה ששרדה מימי-קדם והדוברת עדיין ארמית.) אך לגופו של עניין אמרו השופטים שאין בכוחו של בג " ץ – מוסד מינהלי בעיקרו - לפרוש את היריעה הרחבה הדרושה לבירור שאלה כה עמוקה. הוא היפנה את העותרים לבית-משפט מחוזי, המסוגל לקיים דיון רחב ולשמוע עדויות של מומחים. העותרים קיבלו את ההצעה, וכך יעבור עכשיו שדה-הקרב לפורום משפטי אחר, שיצטרך להקדיש לעניין ישיבות רבות.

מדוע מסרבת ממשלת-ישראל להכיר בלאום הישראלי? לפי הדוקטרינה הרשמית, קיים לאום " יהודי " והמדינה שייכת לו. היא הרי " מדינה יהודית " או, כדברי אחד החוקים, " מדינת העם היהודי " . אמנם, זוהי גם מדינה דמוקרטית, שכל אזרחיה אמורים להיות שווי-זכויות, בלי קשר להשתייכותם הלאומית, אבל במהותה המדינה היא " יהודית " .

לפי תיאוריה זו, היהדות היא גם לאום וגם דת. אמנם, בראשית ימי המדינה היה נהוג שכל אדם, המצהיר בתום-לב שהוא יהודי, יירשם ככזה, אך כאשר התחזק המחנה הדתי, נקבע בחוק שיהודי הוא רק מי שנולד לאם יהודיה או התגייר, ולא עבר לדת אחרת. ההגדרה היא על טוהרת ההשתייכות הדתית.

זה מעורר בעיה. בישראל יש מונופול דתי מוחלט לרבנות האורתודוכסית. שני זרמים יהודיים אחרים, שהם חשובים מאוד בארצות-הברית, הזרם הקונסרבטיבי והזרם הרפורמי, מופלים בישראל לרעה, והגיור שלהם אינו מוכר על-ידי הממשלה. לפני כמה שנים הם פנו לבג " ץ, וזה קבע שיש לרשום כבני הלאום ה " יהודי " גם מי שגויר בישראל על-ידי שני זרמים אלה. שר-הפנים, שהיה אז עסקן דתי, הגיב בזעם: בתעודות-הזהות החדשות מופיעים בפריט " לאום " בתעודה רק חמישה כוכבים. אך במרשם-התושבים נשאר הלאום ה " יהודי " .

מקור התסבוכת נעוץ בראשית התנועה הציונית. עד אז היו היהודים בעולם עדה דתית-אתנית. זה היה דבר בלתי-נורמלי באירופה של אז, אך נורמלי לגמרי במציאות ששררה לפני 2000 שנה בעולם התרבותי של הים התיכון. אז התחלקה החברה האנושית לקבוצות אתניות-דתיות – הלנים (יוונים), יהודים, נוצרים ורבות אחרות, שכל אחת מהן נהנתה משלטון עצמי ומערכת-משפט עצמאית בממלכה הביזנטית. יהודי באלכסנדריה יכול היה להתחתן עם יהודיה מאנטיוך, אך לא עם שכנתו הנוצרית. הממלכת העות'מנית המשיכה במשטר זה, והעדות נקראו " מילט " .

אך כאשר עלתה באירופה הלאומנות המודרנית, והתברר ליהודים שאין להם מקום בתנועות הלאומיות, החליטו מייסדי התנועה הציונית שעל היהודים לכונן את עצמם כלאום עצמאי ולהקים מדינה לאומית משלהם. העדה הדתית-אתנית הוגדרה פשוט כלאום, וכך נוצר לאום שהוא גם דת ודת שהיא גם לאום.

זאת הייתה, כמובן, פיקציה, אבל פיקציה נחוצה: הציונות טענה לזכותה על ארץ-ישראל בשם ה " לאום " היהודי. כדי לנהל את המאבק הלאומי, צריך היה להיות לאום.

אבל אחרי שני דורות, הפכה הפיקציה למציאות. בארץ התפתח לאום אמיתי, בעל תרבות לאומית ומציאות לאומית. היה ברור שבני הלאום הזה הם יהודים, אך יהודים שהם שונים מכמה וכמה בחינות מהיהודים האחרים בעולם.

בשנים שלפני קום מדינת-ישראל, ומבלי שאיש החליט על כך, נוצר בשפת-הדיבור הבדל בין " יהודי " ו " עברי " . דיברו על " הישוב העברי " ו " הדת היהודית " , על " חקלאות עברית " ו " מסורת יהודית " , על " פועל עברי " " הגולה יהודית " , על " המחתרת העברית " ו " השואה היהודית " . כשהייתי נער הפגנו למען עליה יהודית ומדינה עברית.

עם קום המדינה נעשו הדברים פשוטים יותר. כל ישראלי הנשאל בחוץ-לארץ על זהותו עונה אוטומטית: " אני ישראלי " . לא יעלה על דעתו לענות " אני יהודי " , אלא אם כן מדובר על השתייכותו הדתית.

אין שום סתירה בין היותנו ישראלים ויהודים. האדם המודרני מורכב מרבדים שונים, שאינם סותרים זה את זה. אדם יכול להיות גבר לפי המגדר, צמחוני לפי ההשקפה, יהודי לפי הדת והמסורת, ישראלי לפי הלאום. אישה בברוקלין יכולה להיות יהודיה ואמריקאית בעת ובעונה אחת – יהודיה לפי המוצא והדת, אמריקאית מבחינת הלאום.

בתפיסה המערבית המודרנית, הלאום נקבע על-פי האזרחות. כל אזרח אמריקאי שייך ללאום האמריקאי, יהיה מוצאו סקוטי, מקסיקאי, אפריקאי או יהודי. מבחינה דתית יכול האמריקאי להיות קתולי, יהודי, בודהיסטי או אוונגלי. זה לא משפיע על לאומיותו, מכיוון שהלאום הוא קולקטיב פוליטי.

גם הלאומים האירופיים מסתגלים, בהדרגה, לתפיסה זו. רק הפשיסטים דרשו אחידות " טוטאלית " של גזע, לאום ושפה.

למה זה חשוב? בניגוד להשקפה הפשיסטית שעברה מן העולם, השייכות ללאום היא עניין של רצון. מאות אלפי הרוסים שבאו לארץ כחוק, ששירתו בצבא והמשלמים מסים – אם הם רוצים להשתייך ללאום הישראלי, הם שייכים אליו. האזרחים הערבים הרוצים לשייך את עצמם ללאום הישראלי הם אכן ישראלים – מבלי לוותר על זיקתם לעם הפלסטיני ועל דתם המוסלמית, הדרוזית או הנוצרית.

לאנשים רבים קשה לוותר על המיתוסים הציוניים, שעליהם גדלו והתחנכו. הם בורחים מכל ויכוח על נושא זה – ואכן, עד היום אין כמעט ויכוח כזה בתקשורת שלנו. עתירתנו לבג " ץ, והעתירה הקרובה לבית-המשפט המחוזי, נועדו לעורר סוף-סוף את הוויכוח הזה.

לפני אלפיים וכמה שנים מצא את עצמו הנביא יונה על ספינה שעמדה לטבוע בים סוער. הימאים מוכי-הבהלה חיפשו את האשם וחקרו אותו: " מה ארצך ואי מזה עם אתה? " והוא ענה: " עברי אנוכי! " (יונה 1, 9)

על אותה השאלה אנחנו עונים עכשיו: " ישראלים אנחנו! "