כשיצאתי מהבניין היפהפה של בית-המשפט העליון, הייתי מדוכא.

במשך כמה שעות האזנתי לדיונים על שורה של עתירות בעניין חומת-ההפרדה. עניין אותי במיוחד הקטע העומד לאמלל את תושבי העיירה א-ראם. שם עומדת החומה להיבנות, כידוע, לכל אורך הכביש המחבר את ירושלים לרמאללה, העובר בתוך א-ראם. במקום אי-התנועה, תקום חומת-בטון בגובה של שמונה מטרים, שתנתק את רוב אנשי העיירה מהלקוחות, ממקומות-העבודה, מבתי-הספר, מבתי-החולים ואף מבית-הקברות שלהם.

עד כה עוכבה הבנייה על-ידי צו-מניעה של בית-המשפט. צו זה בוטל עתה, ובשבוע הבא יתחילו המנופים להרים את גושי הבטון, המונחים על האדמה לאורך הדרך, ולהפוך אותם לחומה אטומה.

אך לא רק עצם ההחלטה דיכא אותי, אלא גם מראה הדיון בה.

בשלב מסוים ביקשו שלושת השופטים (ובמרכזם נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק) את פרקליטי שני הצדדים לגשת ולהסביר להם את המפה. הפרקליטים, וביניהם פרקליט צבאי במדים, ניגשו לדוכן. אבל לא רק הם. יחד אתם ניגש אזרח שאינו פרקליט – מתנחל חובש-כיפה בשם דני תירזה, שהוא ראש "מינהלת החומה" במשרד-הביטחון.

תירזה זה התפרסם לפני כמה שבועות, כאשר בית-המשפט העליון נתן את החלטתו העקרונית, המחייבת את שינוי תוואי החומה. אז יצא תירזה מהאולם, ניגש אל מצלמות הטלוויזיה והכריז שמעתה יהיה בית-המשפט העליון אחראי לכל רצח של יהודי. הכרזה חצופה זו עוררה סערה ציבורית, ותירזה ננזף רשמית על-ידי הבוסים שלו.

זה לא הפריע לו בכלל לגשת עתה לדוכן השופטים ולטעון באוזניהם ארוכות על הצורך להתחיל מיד בבניית החומה. לא עלה על דעת איש להזמין גם את ראש עיריית א-ראם, סירחאן סליימה, שישב בשורה הראשונה, כדי להשיב לטענות. מתנחל כן, פלסטיני לא.

ההמשך היה מעציב עוד יותר. לבקשת פרקליטי המדינה, הוזמן מפקד של יחידת משמר-הגבול, קצין דרוזי, להסביר לשופטים מדוע כל עיכוב בבניית החומה יביא לרצח יהודים. הנה, רק לפני כמה ימים נתפס "מחבל" שהסתתר במסגד של א-ראם. (יסלח לי אלוהים אם אני חושד בכשרים, אבל הסיפור הזה עורר בי חשד מהרגע הראשון. התפיסה הזאת, כמה ימים לפני הדיון בבית-המשפט, פשוט באה ברגע נוח מדי לשירותי-הביטחון.)

בדרך כלל, רק פרקליטים מדברים בבית-המשפט העליון. זה מאוד בלתי-רגיל שמניחים למישהו אחר לשאת שם דברים. נאומו הארוך של הקצין, מבלי שניתן לצד השני להביא מומחה נגדי, היה תופעה חריגה מאוד. זה מראה שגם 56 שנים אחרי הקמת המדינה יש לקצינים מעמד מיוחד בבית-המשפט העליון.

המסר של הקצין היה פשוט וחד: העיכוב בבניית החומה עלול להביא לפיגועים. כלומר, אם בית-המשפט ימשיך לעכב אותה, הוא יהיה אחראי לתוצאות. בעקיפין, ובצורה יותר מחוכמת, חזר הקצין על הסחטנות הגסה של המתנחל תירזה.

סוף דבר: בית-המשפט לא עמד בלחץ ואישר את התחלת הבנייה. הייתי מדוכא. צר לי לומר שלא הייתי מופתע.

אמנם, בית-המשפט העליון הוא נאת-מדבר בנוף הישראלי. זה מתבטא כבר בבניין עצמו. הוא לא מרשים במיוחד מבחוץ, אך מבפנים הוא מרהיב. בניגוד למונומנטליות הפומפוזית, המציינת בדרך-כלל בניינים של בתי-משפט בכירים בעולם, בניין בית-המשפט העליון שלנו הוא אוורירי, אנושי, בעל מרחבים פתוחים וחצרות פנימיות בנוסח האלהמברה בגרנדה. יש בו משחקים מעניינים של אור וצל. הוא מוקף בגן יפה, הפתוח לציבור. גם אולמות המשפט נוחים ונאים.

חשוב יותר, בית-המשפט הוא גם נאת-מדבר פוליטית. כאשר הדמוקרטיה מתנוונת, הממשלה צינית והכנסת מתנהגת לא-אחת בהפקרות, בית-המשפט העליון הוא המיבצר האחרון. בהעדר חוקה, נטל לעצמו בית-המשפט את הסמכות לבטל חוקים הנוגדים את ערכי-היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. כפי שמעידים סקרי דעת-הקהל, בית-המשפט העליון נהנה מיוקרה גבוהה יותר מכל מוסד אחר במדינה. (הפוליטיקאים והתקשורת נמצאים בתחתית.)

אם כן, מה קרה במקרה זה?

אהרון ברק הסביר לי פעם את תפיסתו היסודית: לבית-המשפט אין דיוויזיות. הוא לא יכול לכפות את החלטותיו. הוא תלוי כל-כולו באמון הציבור. לכן, אל לו להרחיק לכת יותר מדי ממה שהציבור מסוגל לקבל.

בענייני-ביטחון המצב עדין עוד יותר. נכון, עברו הימים כאשר בית-המשפט היה קופץ לדום ומצדיע לכל קצין שהופיע לפניו. אבל עדיין אפשר להפחיד או להרשים את בית-המשפט בנימוקי ביטחון. אהרון ברק עצמו הוא פליט-שואה, שהוגנב כילד קטן מגטו ורשה, כשהוא מוסתר בעגלה מתחת לשקים של תפוחי-אדמה. רגישותו לנימוקי-בטחון גבוהה במיוחד.

על רקע זה כדאי להשוות את חוות-הדעת של בית-המשפט הבינלאומי בהאג עם החלטת בית-המשפט העליון בירושלים. שופטי האג קבעו בפשטות: ישראל רשאית לבנות חומה רק על אדמתה שלה, לאורך הקו הירוק. אין לה זכות לבנות אותה בשטח כבוש, קל וחומר כשהכוונה היא לספח לישראל את ההתנחלויות, שהן כולן בלתי-חוקיות על פי החוק הבינלאומי.

בית-המשפט הישראלי התפתל והחליט שיש להימנע מפגיעה "מופרזת" באוכלוסייה הפלסטינית, אבל הוא קיבל את זכותה של ישראל לבנות את החומה על אדמה כבושה, אם הדבר נועד "לצורכי-בטחון" – כלומר, כדי להגן על ההתנחלויות. בכך, למעשה, מאשר בית-המשפט הישראלי שבעיניו ההתנחלויות חוקיות.

זה יוצר מצב עדין. במהלך הדיון הציע ברק לצדדים – נציגי המדינה והעותרים הפלסטיניים – להביע את דעתם המנומקת על חוות-הדעת של בית-המשפט הבינלאומי. "אי-אפשר עוד להתחמק מלהתמודד איתה," אמר. ברור שיש לו דילמה: כשופט וכפרופסור למשפטים יצאו לו מוניטין בקהילת המשפטנים הבינלאומית, ואין הוא מוכן לסכן את מעמדו זה. לכן הוא מעוניין למנוע התנגשות בין בית-המשפט שלו לבין שופטי-האג.

להחלטה בעניין א-ראם יש השלכה מעניינת, שלא שמו אליה לב. צו-העיכוב היה זמני, וגם ביטולו זמני. ברק אמר שניתן, אמנם, להקים את החומה, אבל בינתיים זוהי חומה זמנית. אם יחליט בית-המשפט בסופו של דבר שהתוואי הזה של החומה בלתי-חוקי, יצטרכו לפרק אותה ולהעבירה למקום שייקבע, תוך פיצוי הנפגעים.

כך נקבע, בפעם הראשונה, שהחומה היא בעצם מבנה זמני. המנוף ששם את גושי הבטון המוכנים-מראש במקומם יכול, באותה הקלות, להרים אותם שוב ולסלקם משם.

זו לא נחמה לאנשי א-ראם, שהחומה תהרוס בינתיים את חייהם ועסקיהם. אבל זה רעיון מעודד כשלעצמו. הוא מאשר את אשר אמרנו בהפגנות: החומה הזאת דומה לחומת-ברלין. כשם שהחומה הגרמנית קרסה לפתע, כך תיפול גם החומה הזאת.

אתמול עמד הדבר במבחן לא-משפטי. באבו-דיס, לא הרחק מא-ראם, התכנסו מפגינים ישראליים ופלסטיניים כדי להיפגש עם ארון גנדי, נכדו של המהטמה האגדתי. אבו-עלא, ראש-הממשלה הפלסטיני, שהוא עצמו תושב המקום, נשא את הנאום המרכזי. לאחר מכן ניגשנו לחומה והיכינו בה מכות סמליות בפטיש. כאשר בא תורי, ראיתי להפתעתי שגם פטיש רגיל יכול להתיז ממנה רסיסים. מה יקרה אם ישתמשו בפטיש גדול ממש כדי לפתוח חור?

חשוב יותר, במהלך אחד הנאומים ראינו שאנחנו מאבדים את הקהל שלנו. כל הראשים הופנו אל משהו שהתרחש מאחורינו. שם, במיבצע נועז להפליא, טיפס אחד המפגינים על החומה החלקה, תוך שהוא משתמש רק בידיו ובעקביו. כאשר הגיע למעלה, שילשל למטה חבל, וכמה בחורים פלסטינים טיפסו אחריו, כשהן מניפים למעלה את הדגל הפלסטיני, לקול תשואותיו הנלהבות של הקהל.

ובכן, אפשר לעשות את זה. לא יולדת בדרכה לבית-החולים, לא ילדים בדרכם לבית-הספר, לא משפחה בדרך לקרוביה. אבל מתאבד מאומן יכול לעבור את החומה בלילה. וזה מפריך את נימוקי הביטחון.

ואגב, כשחומת-ברלין נופצה לרסיסים, נמכרו הרסיסים כמזכרות לתיירים ולבני-המקום. ליזם זריז כדאי לבקש כבר עתה זיכיון למכירת הרסיסים של חומת-ההפרדה.