"מצדי, שישבתו-רעב עד מוות!" אמר צחי הנגבי, בתגובה על שביתת-הרעב של האסירים הפלסטיניים. בכך תרם השר-לביטחון-פנים אמרת-כנף נוספת לאוצר-הפסוקים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

צחי הנגבי התפרסם לראשונה כאשר היה פעיל ימני-קיצוני בציבור הסטודנטים. פעם הונצח כאשר הוא רודף אחרי סטודנטים ערביים, כשהוא וחבריו מניפים שרשרות. פרסמתי אז תמונה שלו בשעת פעולה, שלא הייתה מביישת סטודנטים גרמניים או פולניים בשנות ה30-. אלא שאז היו היהודים בתפקיד הנרדפים, ואילו הפעם הם היו הרודפים.

בינתיים קרה להנגבי מה שקורה לצעירים רדיקליים רבים – הוא הפך לקארייריסט שלוח-רסן. הוא התמנה לשר, החל לובש גם בימי שרב חליפות מחויטות, סיגל לעצמו את ההליכה רבת-החשיבות האופיינית לשרים. הוא תומך אפילו בקשקוש-ההתנתקות של אריאל שרון, למגינת לבה של אמו, גאולה כהן, אישה ימנית-קיצונית שלא החליפה את עורה.

אבל מתחת לחליפה ולאדרת הממלכתיות, צחי נשאר צחי. ויעיד חוסר-האנושיות המוחלט של דבריו על שביתת האסירים, שהוא אחראי לשלומם. תרומתו אינה נגמרת במילים: את המשבר הצית הנציב החדש של שרות בתי-הסוהר שהתמנה על-ידי הנגבי, ושהחל מיד בהחמרה קשה של תנאי-המאסר של הפלסטינים.

לא כדאי להתעכב יותר מדי על אישיותו של כבוד השר. הרבה יותר חשוב להתעכב על השביתה עצמה.

מקורה במצב שהוא המצאה ישראלית: המלחמה החד-צדדית.

אלופי צה"ל מכריזים שוב ושוב שאנחנו נמצאים במלחמה. מצב המלחמה הוא המעניק להם את ההיתר לבצע פעולות כגון "החיסולים הממוקדים", שבכל מצב אחר אינם אלא מעשי-רצח. במלחמה הרי הורגים ללא משפט. ובכלל, פגיעה באזרחים, הריסת בתים, עקירת מטעים ושאר מעשי-הכיבוש שהפכו למעשי יום-יום מוצדקים כולם על-ידי מצב המלחמה. שהרי "במלחמה כמו במלחמה".

אבל זוהי מלחמה מיוחדת במינה, מפני שהיא מעניקה זכות-לוחמים רק לצד אחד. בצד השני אין מלחמה ואין לוחמים, וממילא גם לא זכויות-לוחמים. בצד השני יש רק פושעים, טרוריסטים, רוצחים – בקיצור, "מחבלים".

למה, בעצם?

פעם הייתה האבחנה פשוטה: מי שלבש מדים היה לוחם, מי שלא לבש מדים היה פושע. מותר היה לחיילי צבא כובש להוציא-להורג בו במקום את האזרחים המקומיים שירו בהם. אולם באמצע המאה ה20- השתנה המצב. הקונסנזוס העולמי קבע שאנשי המחתרת הצרפתית, הפרטיזנים הרוסיים והיוגוסלביים ודומיהם הם לוחמים לכל דבר, ועל כן יש להעניק להם את ההגנה הבינלאומית המגיעה ללוחמים. בהתאם לכך תוקנו חוקי-המלחמה והאמנות הבינלאומיות.

אז מה ההבדל בין חיילים וטרוריסטים? אהה, אומרים הכובשים, ההבדל עצום. חיילים לוחמים בחיילים. הטרוריסטים פוגעים באזרחים חפים-מפשע.

האמנם? הטייס שהטיל את הפצצה האטומית על הירושימה והרג רבבות אזרחים חפים-מפשע – האם לא היה חייל, אלא סתם פושע, טרוריסט? ומה דינם של הטייסים שהשמידו ערים שלמות, כמו המבורג ודרזדן, כשכבר לא היה בכך שום צורך צבאי? המטרה המוצהרת הייתה לשבור את רוחם של אזרחי גרמניה ולהביאם לידי כניעה. האם היו מפקדי חילות-האוויר של בריטניה וארצות-הברית טרוריסטים (כפי שאכן טענו אז הנאצים, שהמציאו את המושג "טייסי-טרור")?

מה ההבדל בין הטייס האמריקאי, המטיל פצצה על שוק בבגדאד, ובין הטרוריסט העיראקי, המניח מטען-חבלה באותו השוק? העובדה שטייס לובש מדים? או שהוא מטיל את הפצצה ממרחק ואינו רואה את הילדים שהוא הורג?

אינני אומר זאת, כמובן, כדי להצדיק את הריגתם של אזרחים. אני מתנגד לכך בתוקף, ויהיו המבצעים אשר יהיו – חיילים, אנשי-מחתרת, טייסים מעל וטרוריסטים מתחת. דין אחד לכולם.

חיילים הנופלים בשבי האויב הם שבויי-מלחמה, הזוכים בזכויות המעוגנות בחוק הבינלאומי. קיים ארגון בינלאומי מיוחד – הצלב האדום – המפקח על כך. שבויים אינם מוחזקים במעצר כדי להענישם, אלא רק כדי למנוע מהם להמשיך בלחימה. הם משוחררים בבוא השלום.

במקומות רבים, אנשי-מחתרת הנופלים בשבי האויב נשפטים כאילו היו פושעים. לא זה בלבד שאינם נהנים מזכויות של שבויי-מלחמה, אלא שבישראל תנאי-המאסר שלהם גרועים אף מהתנאים הבלתי-אנושיים של האסירים הפליליים, אזרחי המדינה. האמריקאים למדו מאיתנו, והנשיא ג'ורג' בוש הקים ללוחמים אפגניים מחנה הידוע-לשימצה בגואנטאנאמו, שם נשללים מהם כל הזכויות האנושיות בכלל – הן הזכויות של שבויי-מלחמה, הן הזכויות של אסירים פליליים.

בשעתו, כאשר ארגוני המחתרת העברית לחמו בשלטון הבריטי בפלשתינה, דרשנו שיוענקו לאסירינו זכויות של שבויי-מלחמה. הבריטים לא קיבלו את הדרישה, אך בפועל נהגו בהם בדרך כלל כאילו היו שבויים. אסירי המחתרת יכלו אפילו ללמוד בהתכתבות באוניברסיטות, רבים מהם סיימו במאסר את לימודיהם במשפטים ובמקצועות אחרים.

אחת האסירות בתקופה ההיא הייתה גאולה כהן, אמו של צחי הנגבי. מעניין מה היו היא וחבריה בלח"י אומרים, אילו הכריז מפקד-משטרה בריטי שלא איכפת לו שתמות בכלא. הם היו בוודאי מנסים להתנקש בחייו. למזלה נהגו בה הבריטים אחרת. הם הביאו אותה לטיפול רפואי בבית-חולים (משם ברחה בעזרת ערבים מהכפר אבו-גוש).

בצורה שונה נהגו הבריטים באנשי המחתרת האירית. כאשר אלה הכריזו על שביתת-רעב, נתנה להם מרגרט תאצ'ר למות. העולם כולו ראה והזדעזע. פרשה זו תרמה הרבה לתדמיתה של תאצ'ר כאישה בלתי-אנושית, נוסף על יחסה לפועלים ולנזקקי-סעד.

יחס אנושי לאסירים "ביטחוניים" משתלם גם מבחינה אחרת. אסירים-לשעבר כאלה ממלאים עכשיו תפקידים חשובים בגדה וברצועה. אנשים שישבו בכלא הישראלי 10, 15 ואף 20 שנים הפכו מנהיגים פוליטיים, שרים וראשי-ערים ברשות הפלסטינית. הם מדברים עברית רהוטה ומכירים היטב את ישראל. כמעט כולם נמנים עם המחנה הפלסטיני המתון, השואף לדו-קיום בשתי מדינות שכנות. הם עומדים גם בראש המבקשים דמוקרטיה ורפורמות ברשות הפלסטינית. היחס ההוגן כלפיהם בימי מאסרם תרם הרבה לכך.

אך העיקר הוא, בעיני, שישראל לא תופיע בעולם בדמותם של צחי הנגבי ומרעיו. לי איכפת מאוד שבני-אדם – פלסטיניים או ישראליים - לא ימותו מרעב בכלא הישראלי. איכפת לי מאוד שאסירים – ישראלים ופלסטינים כאחד – יחיו בכלא הישראלי בתנאים אנושיים.

אילו היה צחי הנגבי נמצא בכלא, הייתי דורש זאת אפילו למענו.