הסיפור ידוע: באחד הימים בא עוזרו של לוי אשכול, ראש-הממשלה המנוח, וקרא בבהלה: " לוי, קרה דבר נורא! יש בצורת! "

" איפה? " שאל אשכול בדאגה, " בטכסאס? "

" לא, אצלנו! " השיב העוזר.

" אז אין מה לדאוג! " הרגיע אותו אשכול.

מאז ימיה הראשונים, גורל מדינת ישראל מושפע מאוד-מאוד מהמתרחש בארצות-הברית. כמו שאומרים, " כאשר אמריקה מתעטשת, ישראל חוטפת נזלת. "

זה נכון במיוחד לגבי הבחירות האמריקאיות. הן יכולות להיות לא פחות חשובות לישראל מאשר הבחירות אצלנו, מכיוון שהדייר בבית הלבן קובע את עתידנו באלף ואחת צורות. אך יש להן גם היבט חשוב אחר: החודשים שלפני הבחירות באמריקה הם מעין עונת-ציד לישראל.

הנחת-היסוד היא ששום מועמד לבית הלבן לא יעז להתגרות בממסד היהודי בתקופת בחירות. היהודים מאורגנים היטב, יש להם מוטיבציה חזקה, הם מהווים גוש פוליטי יעיל. הם מוכנים גם לתרום סכומי-עתק. כל זה מעניק להם כוח-מחץ העולה בהרבה על כוחם המיספרי.

למעשה יש כעת בארצות-הברית יותר מוסלמים מאשר יהודים, אבל הם אינם מאורגנים כראוי, המוטיבציה הפוליטית שלהם חלשה ונכונותם לתרום סכומים גדולים שואפת לאפס. דבקותם בעניין הפלסטיני, לדוגמה, אינה מתקרבת ללהט הקנאי שבו תומכים היהודים במדינת-ישראל. באחרונה קיבלה השדולה היהודית תגבורת אדירה נוספת: עשרות מיליוני הנוצרים הפונדמנטליסטים, התומכים בישראל ללא סייג.

ממשלות ישראל מתכננות, על כן, את צעדיהם הבעייתיים ביותר כך שיבוצעו בעונת הבחירות האמריקאיות. ככל שקטן הפער בין שני המועמדים שם, כך גובר כוח-המשיכה של עונת-הבחירות בעיני המתכננים הישראליים.

דויד בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה, באורח חד-צדדי, במאי 1948, כאשר הנשיא הרי טרומן ביקש להיבחר מחדש והיה נתון במצב קשה ביותר. בן-גוריון קיבל את ההחלטה בניגוד לדעת כמה מיועציו המנוסים ביותר, כגון נחום גולדמן ומשה שרת, שהזהירו אותו שארצות-הברית תתנגד להכרזה נמרצות. הוא הימר על אי-היכולת של טרומן לעשות זאת בתקופת-בחירות.

באותה עת היה טרומן זקוק נואשות לכסף. כמה מיליונרים יהודיים סיפקו את הסכומים הדרושים. כדי להביע את תודתו, ובניגוד לדעתם הנחרצת של שר-החוץ ג'ורג' מרשל ובייחוד של שר-ההגנה, ג'יימס פורסטל, העניק טרומן לישראל מייד הכרה דה-פאקטו. (סטאלין עלה עליו והכיר במדינה דה-יורה.)

מאז ועד עתה, הדגם הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. ממשלת-האחדות דאז הורתה לצה " ל לצאת להתקפה ביוני 1967, אחרי שקיבלה או-קיי מהנשיא לינדון ג'ונסון, שקיווה אז להיבחר מחדש ב1968-. ההמשך ידוע: השנה הראשונה והמכרעת אחרי מלחמת ששת-הימים הייתה שנת-בחירות באמריקה, ועל כן נמנעה ארצות-הברית מללחוץ על ישראל להחזיר את השטחים שכבשה. רוב צרותינו הנוכחיות נובעות ממחדל היסטורי זה.

רק פעם אחת השתבש החשבון. ב1956- השתתף בן-גוריון בקנוניה הצרפתית-בריטית-ישראלית נגד נשיא מצריים, גמאל עבד-אל-נאצר. אחרי שכבש את חצי-האי סיני במיבצע-קדש, הכריז בן-גוריון על " מלכות-ישראל השלישית " . הוא היה בטוח שהאמריקאיים עסוקים במערכת-הבחירות שלהם ולא יתערבו. הוא טעה.

הנשיא דווייט אייזנהואר, שביקש להיבחר לתקופת-כהונה שניה, היה בטוח בניצחון מוחץ. הוא לא היה זקוק לקול היהודי. הוא גם היה איש-עקרונות. לכן הגיש לבן-גוריון אולטימטום: להסתלק מסיני או להסתכסך עם ארצות-הברית. (נשיא ברית-המועצות, בולגנין, הוסיף אולטימטום משלו.) וכך, ארבעה ימים אחרי שהקים את ה " מלכות " שלו, נאלץ בן-גוריון להודיע על נפילתה. אבל זה היה באמת מיקרה חריג.

אריאל שרון, הרואה את עצמו כתלמידו האישי של בן-גוריון (כמו שמעון פרס), עושה עכשיו את אותו החשבון. הנשיא גורג' בוש לוחם על חייו הפוליטיים. הוא לא יעז להתגרות בישראל בעת הזאת. למעשה, מעכשיו ועד נובמבר יכול שרון לעשות ככל העולה על רוחו.

מפת-הדרכים המפורסמת של בוש מתה. (בדמיוני אני שומע את בוש מפטיר: " מפת-דרכים? איזו מפת-דרכים? המפה היחידה שאני צריך עכשיו היא של הדרך לבית הלבן! " ) דרישתו להקפיא את כל הבנייה בהתנחלויות, גם עבור הריבוי הטבעי, הופכת לבדיחה. שרון סטר את על לחיו בגלוי, כאשר הכריז על בניית 600 בתים חדשים בהתנחלות מעלה-אדומים.

שליחים של מועצת-הביטחון ומשרד-החוץ האמריקאיים (שניהם, אגב, יהודים ציוניים) ממש מתחננים על ברכיהם ששרון יפרק את עשרות ה " מאחזים " שהוקמו מאז שהוא עלה לשלטון ב2001-. שרון הבטיח זאת לבוש חגיגית, תמורת הוויתורים המפליגים שבוש עשה לו. עכשיו שרון צוחק לו בפנים.

ואולם, יש לשרון עניין חיוני בבחירת בוש מחדש. הוא חושש מפני ג'ון קרי, למרות שנאומי קרי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני נשמעים כהעתק מדויק של נאומי בוש, ולמרות שסבו של קרי נקרא כהן. ניסיון ארוך מוכיח שאין בהכרח קשר בין מה שאומרים פוליטיקאים לפני הבחירות לבין מה שהם עושים אחריהן. זהו הצד השני של מטבע הבחירות.

לכן יתכן ששרון ישתכנע בכל זאת לעשות משהו – משהו בכלל – שיאפשר לבוש להכריז שהשיג פריצת-דרך היסטורית במזרח התיכון. אולי – מי יודע? – יצווה שרון, שבוע לפני הבחירות, לפרק שלושה קרוונים על איזו גבעה שכוחת-אל בשומרון. וואו!