קורה לפעמים שדווקא אירוע זעיר מאיר באור מסנוור מחלה חברתית חמורה.

דוגמה קלאסית: פרשת הסרן מקופניק. לכאורה, אירוע פלילי קטן, שקרה ב1906-: הסנדלר וילהלם פויגט, שהורשע בזיוף, שוחרר מהכלא. כדי לקבל עבודה היה זקוק לפספורט, אך כאסיר משוחרר לא יכול היה לקבל פספורט.

הוא קנה מדים של סרן בחנות לתחפושות, עצר ברחוב כמה חיילים, לקח עליהם פיקוד, נסע איתם לקופניק, פרבר של ברלין, עצר את ראש-העיר והחרים טפסים של פספורטים. מכיוון שהיה מוכר למשטרה, נתפס חיש מהר.

כל אירופה צחקה, מפני שזה הטיל אור מגוחך על המצב בגרמניה הקיסרית, שבה כל לובש-מדים היה מלך וכל קצין אלוהים.

בסרט הקלאסי על המקרה, מביאים את הבשורה לקיסר וילהלם (אותו קיסר שנפגש עם הרצל בירושלים.) לרגע עצרו כל אנשי-החצר את נשימתם. ואז פרץ הקיסר בצחוק רועם, ואנשי-החצר הצטרפו אליו בהרגשה של הקלה.

צחוק-צחוק – אבל כעבור שמונה שנים היה המיליטריזם הגרמני שלוח-הרסן אחד הגורמים למלחמת-העולם הראשונה.

לפני שבוע גרמה צרפתיה צעירה בשם מארי ליאוני לסערת-רוחות. היא סיפרה שהותקפה ברכבת-הפרברים של פאריס על-ידי ששה צעירים בעלי " חזות צפון-אפריקאית " שחטפו את ארנקה. כאשר נוכחו לדעת שהיא גרה ברובע ה16- האמיד חשבו (בטעות) שהוא יהודיה, קרעו את בגדיה וציירו צלבי-קרס על בטנה. אחר-כך גם הפכו את עגלת התינוק שלה. כל זה לעיני עשרים נוסעים בקרון, שלא נקפו אצבע להגנתה.

צרפת יצאה מכליה מרוב רגשי זעם ואשמה. גדולי הרפובליקה, מהנשיא ז'ק שיראק ומטה, היכו על חטא והבטיחו להעמיד את המלחמה באנטישמיות בראש מעייניהם. כל העיתונים הקדישו לתקרית כותרות ראשיות זועקות, בתוספת דברי הגות עמוקים על האנטישמיות הגואה. הארגונים היהודיים בצרפת ובעולם האשימו את החברה האירופית בהתגברות המבהילה של האנטישמיות והזכירו את השואה. התקשורת הישראלית חגגה.

לי נראה הסיפור מפוקפק מהרגע הראשון. במשך 40 שנות עבודתי כעורך של שבועון שהתמקד בתחקירים, התפתח אצלי חוש-ריח חריף לסיפורים מזויפים. הסיפור היה בלתי-סביר בעליל. אני משוכנע שגם החוקרים הצרפתיים פיקפקו בו מהרגע הראשון. אבל מי יעז להטיל ספק כאשר ההיסטריה הציבורית משתוללת?

ואז, באחת, הסיפור כולו התמוטט. לא נמצא אף עד-ראייה אחד. המצלמות ברכבת לא גילו שום סימן לתקרית. הסתבר שאותה צעירה מסרה בעבר הודעות כוזבות למשטרה. יומיים אחרי התקרית המדומה נשברה וגילתה את האמת: היא המציאה את כל הסיפור.

כמו הסרן מקופניק, שהפנה את הזרקור למיליטריזם הפרוסי, כך שפכה מארי ליאוני אור על ההיסטריה האנטי-אנטי-שמית באירופה, תופעה בלתי-רציונלית ההופכת אנשי-ציבור לכסילים גמורים, מעבירה עיתונים רציניים על דעתם ומשמשת כר נרחב למניפולציות מכוערות של ארגונים שונים.

כדי להכניס מידה של הגיון ושפיות לכל העניין, יש להפריד קודם כל הפרדה ברורה בין תופעות שונות.

יש אנטישמיות אמיתית. היא מושרשת עמוק בתרבות האירופית-נוצרית. היא קיימת גם עכשיו. זוהי שנאת יהודים באשר הם יהודים, ולא חשוב מי הם ומה הם - עניים או עשירים, קפיטליסטים או קומוניסטים, חסידי מדינת ישראל או שוללי קיומה, מושחתים או צדיקים גמורים. היא באה לידי ביטוי, לדוגמה, בציור צלבי-קרס על מצבות, מעשה אידיוטי שכל צעיר מופרע יכול לעשותו לבדו.

אינני מאמין שממדי האנטישמיות הזאת עלו בשנים האחרונות. יתכן שהיא משתחררת מהבושה, ככל שאנחנו מתרחקים מימי השואה. במציאות הקיימת אין בה סכנה.

תופעה שונה לחלוטין היא המלחמה הצפון-אפריקאית המתנהלת על אדמת אירופה. צעירים מוסלמים מצפון-אפריקה מתעמתים עם צעירים יהודים מצפון-אפריקה. זה התחיל עוד באלג'יריה, כאשר צידדו היהודים בשלטון הצרפתי נגד לוחמי-החרות. בשלב האחרון הייתה המחתרת היהודית מרכז ההתנגדות לשחרור אלג'יריה. (הארגון הוקם על-ידי שליחים מישראל לשם הגנה על היהודים. ראשי הארגון עלו בהדרגה לישראל, והארגון נשאר בידי שונאי-הערבים הקיצוניים ביותר.)

עכשיו הפך העימות הזה לסניף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המוסלמים משולהבים על-ידי תמונות הטלוויזיה, המראים את מעשי הדיכוי וההשפלה של חיילינו בשטחים הכבושים, ואילו הארגונים היהודים תומכים בממשלת שרון. רוב היהודים בצרפת הם מהגרים מצפון-אפריקה. זה גורם לתקריות רבות, ומכאן הרושם כאילו האנטישמיות גואה מיום ליום.

הממשלה שלנו שופכת שמן על המדורה, כאשר שליחיה בכל העולם מכריזים שכל ביקורת על מעשיה אינה אלא אנטישמיות. בכך היא מדביקה תג אנטישמי לכל העולם, החל בעצרת האו " ם ובית-המשפט הבינלאומי וכלה בארגונים הומניטריים.

קל ליצור את הבלבול הזה, כאשר אין מפרידים בין המושגים " יהודי " ו " ישראלי " . הכל משמש בערבוביה: אנטישמים, אנטי-ציונים, מתנגדי ישראל, מתנגדי שרון. זוהי ערבוביה נוחה למי שעוסקים במניפולציה, אבל היא לא טובה ליהודים. " ישראלי " ו " יהודי " אינם היינו הך.

ישראל היא מדינה ככל המדינות. היא אכן הוקמה על-ידי יהודים, ורוב אזרחיה יהודים. אבל ישראל היא ישות עצמאית ונפרדת. מותר (ולדעתי גם רצוי) למתוח ביקורת על מדיניות ממשלת-ישראל, כשם שלנו מותר למתוח ביקורת על מעשי כל מדינה אחרת. לא צריך להיות לזה שום קשר לאנטישמיות.

נכון, ליהודים בישראל יש זיקה חזקה ליהודים בכל העולם, וליהודים בעולם יש זיקה למדינת ישראל. זה טבעי, כמו זיקת רוב תושבי אוסטרליה וקנדה לבריטניה. אבל אין פירוש הדבר שיהודים בעולם צריכה אוטומטית להצדיק כל מעשה של ממשלת ישראל, במין רפלקס פאבלובי. זה נוח לממשלת ישראל, אבל זה לא בהכרח טוב למדינה. וזה בוודאי רע ליהודים.

אנחנו ישראלים. הקמנו את המדינה הזאת כדי להיות אדונים לגורלנו. אנחנו רוצים להיות עם ככל העמים, ודווקא המתוקנים שבהם. אנחנו אחראים למעשינו, ומי שאינו אזרח ישראלי אינו אחראי להם.

האזרחים היהודיים של צרפת אחראים למעשיה של ממשלת צרפת, שהם בחרו בה, ולכל היותר גם למעשי הקהילה היהודית שם. אין הם אחראים למעשים שלנו. אין הם חייבים להגן על מעשינו בכל מחיר. אם הם רוצים למתוח עלינו ביקורת, אהלאן וסהלאן.

כאשר תהיה הפרדה נקיה וברורה, תופעת האנטישמיות תישאר בממדים השוליים שהיו לה באירופה שאחרי השואה. ואם אנחנו, הישראליים, נצליח לעלות על דרך השלום, היחס לישראל יחזור להיות כפי שהיה אחרי אוסלו, כאשר העולם כולו הריע לנו.

ואם המעשה של אותה צרפתיה מופרעת יתרום לשיכוך ההיסטריה ולמחשבה חדשה על נושא זה, תבוא עליה הברכה.