אחד העיתונים בישראל, " הארץ " , שם את שני האירועים בעמודו הראשון: האזכרה לבנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית המודרנית, שהשבוע מלאו 100 שנים למותו, ופסק-הדין של בית-המשפט הבינלאומי, הקובע כי חומת-ההפרדה היא בלתי-חוקית.

למראית-עין אין כל קשר בין שני האירועים: ציון תאריך היסטורי ואירוע אקטואלי ביותר בחיינו.

אבל הקשר קיים. הוא טמון במשפט אחד שכתב הרצל בספרו " מדינת היהודים " , מסמך-היסוד של הציונות.

וזו לשונו: " למען אירופה נהווה שם (בפלסטינה) קטע של החומה נגד אסיה, נשרת כחיל-החלוץ של התרבות נגד הברבריות. "

המשפט הזה יכול היה בקלות להיכתב גם היום. הוגי-דעות אמריקאיים כותבים על " ההתנגשות בין התרבויות " , כאשר התרבות " היהודית-נוצרית " של המערב מתנגשת עם הברבריות של האיסלאם. מנהיגי אמריקה מכריזים שישראל היא חיל-החלוץ של התרבות המערבית במלחמה ב " טרוריזם הבינלאומי " הערבי-איסלאמי. ממשלת שרון בונה חומה שנועדה, לדבריה, להגן על ישראל מפני הטרור הערבי-הפלסטיני. היא מדגישה בכל הזדמנות שהמאבק ב " טרור הפלסטיני " הוא חלק מהמאבק בטרוריזם העולמי. האמריקאים תומכים בחומה בכל ליבם וכספם.

גם שמה הרשמי של החומה – " חומת ההפרדה " – מדגישה היטב את המגמה הזאת. היא נועדה " להפריד " – להפריד בין העמים, להפריד בין התרבויות, ואכן – להפריד בין התרבות (שלנו) לבין הברבריות (שלהם).

אלה הם שורשים אידיאולוגיים עמוקים, בלתי-מודעים ברובם, להקמת החומה. לכאורה היא נראית כתשובה מעשית לאתגר אקטואלי. ישראלי יגיד: " מה אתה מבלבל את המוח? מה זה נוגע להרצל? הרצל מת לפני 100 שנה! " אבל הקשר הוא ישיר.

הוא מתבטא גם בהיבט אחר של החומה. בימיו של הרצל נטבע עיקרון, שהפך לסיסמה העיקרית של התנועה הציונית בראשית דרכה: " ארץ ללא עם לעם ללא ארץ. " כלומר: פלסטינה היא ארץ ריקה.

מי שסייר בשטח לאורך תוואי החומה מתרשם בראש וראשונה מתכונה אחת, הבולטת לעין: הוא נקבע בלי שום התחשבות בבני-האדם הפלסטיניים החיים שם. החומה רומסת אותם כמו שאדם דורך על נמלה. חקלאים נקרעים מאדמתם, פועלים ממקורות פרנסתם, תלמידים מבתי-הספר שלהם, חולים מבתי-החולים, אבלים מקברי יקיריהם.

קל לדמיין את הקצינים והמתנחלים כשהם רוכנים מעל למפות ומתכננים את התוואי – כאילו היה זה שטח ריק, ואין בו דבר מלבד ההתנחלויות, בסיסי הצבא והכבישים. הם מתווכחים על הטופוגרפיה, על נתונים טאקטיים ויעדים אסטרטגיים. פלסטינים? איזה פלסטינים?

בית-המשפט העליון הישראלי, שאמר את דברו שבוע לפני כן, התרכז בעיקר בנקודה הזאת. הוא לא עירער על קביעת הקצינים שיש צורך בחומה. אם הגנרלים אומרים שזהו צורך בטחוני, בית-המשפט עומד דום ומצדיע. הוא גם לא קבע שהחומה צריכה לקום על הקו הירוק – הגבול הבינלאומי המוכר בין מדינת-ישראל לבין השטחים שכבשה ב1967-, שהוא גם הקו הקצר והיעיל ביותר. אבל הוא הכיר בעובדה שיש בשטח אוכלוסייה פלסטינית, ודרש להתחשב בצרכיה עד כמה שאפשר.

בשבוע שחלף מאז כבר התברר שהצבא מוכן לשינויים מסוימים בתוואי החומה, אך אינו משנה את תפיסתו הבסיסית: גם התוואי " המתוקן " יוצר מובלעות לפלסטינים ומגביל את חופש-התנועה שלהם, אם כי פחות מאשר התוואי הקודם. חלק מהחקלאים יחוברו מחדש לאדמותיהם. לא יותר.

עכשיו בא בית-המשפט הבינלאומי וקובע עקרונות המתאימים הרבה יותר לתפיסתם של כוחות-השלום הישראליים שהפגינו נגד החומה. הוא קובע שהחומה עצמה היא בלתי-חוקית, חוץ מהקטעים הקטנים הבנויים על הקו הירוק. כל הקטעים הבנויים בתוך השטחים הכבושים, נוגדים לחלוטין את החוק הבינלאומי, את האמנות השונות וההסכמים שישראל חתומה עליהם.

בית-המשפט קובע שיש להרוס את הקטעים האלה, להחזיר את המצב לקדמותו ולשלם פיצויים לפלסטינים שניזוקו. כל מדינות העולם נדרשות להימנע מלעזור לממשלת ישראל בהקמת החומה.

האם זה ישפיע על דעת-הקהל בישראל? חוששני שלא. בחודשים האחרונים כבר הכינה מכונת-התעמולה הרשמית את הציבור ליום הזה. שופטי בית-המשפט הבינלאומי, כך נאמר, הם אנטישמים. הרי ידוע שכל העמים, מלבד (אולי) האמריקאי, רוצים להרוס את המדינה היהודית. כפי שאמר שיר עליז, שהיה פופולרי מאוד לפני כמה שנים: " העולם כולו נגדנו / אבל לנו לא איכפת … " אז שיילכו לעזאזל.

האם זה ישפיע על דעת-הקהל בעולם? יתכן מאוד. החלטת בית-המשפט אינה מחייבת. לבית-המשפט אין צבא או משטרה, המסוגלים לכפות את החלטותיו. אין גם טעם להגיש את ההחלטה למועצת-הביטחון, שם תופל אוטומטית על-ידי הווטו האמריקאי. בשום תקופה, ולא כל שכן בתקופת-בחירות, אין להעלות על הדעת שממשל אמריקאי יעז להרגיז את הלובי הפרו-ישראלי, היהודי והנוצרי כאחד. האמריקאים יתעלמו מפסק-הדין וימשיכו לממן את החומה.

אבל בעצרת הכללית של האו " ם, המשוחררת מן הווטו, יתפתח דיון נרחב, שיפנה את הזרקורים אל האופי האמיתי של החומה. אמנם, מכונת-ההסברה של ממשלת-שרון, בעזרת מיטב התקשורת העולמית, הצליחה לתאר את החומה כאמצעי הכרחי למניעת פיגועים בתוככי ישראל. אך הוויכוח בעצרת האו " ם עשוי לעזור לרבים להבין את האופי האמיתי של המפלצת.

ביום שלפני מתן פסק-הדין שהיתי באוהל גדול בעיירה א-ראם, מצפון לירושלים, שהיא אחד הקורבנות העיקריים של החומה. נערכה שם שביתת-רעב של פלסטינים וישראלים נגד החומה. האוהל הפך מוקד לעלייה-לרגל מכל רחבי הארץ. נערכה שם הצגת-הבכורה העולמית של סרט המתאר את החומה כפי שהיא. הבימאית, סימון ביטון, היא ישראלית ממוצא צפון-אפריקאי החיה בפאריס.

פלסטינים מתארים בסרט את מה שהחומה מעוללת להם. קיבוצניק אומר שזהו אסון שאנחנו מביאים על עצמנו (תוך ציטוט משיר של רחל, " במו ידי " .) מנכ " ל משרד הביטחון, האלוף עמוס ירון (שהודח על-ידי ועדת-כהן בשל חלקו בפרשה סברה ושתילה) מסביר שהפלסטינים אשמים בעצמם בגורלם. במלים אחרות: אילו חדלו הפלסטינים מלהתנגד לכיבוש, לא היה צורך בחומה.

אבל הקטע שזיעזע אותי ביותר היה חזותי, קטע בלי מלים. רואים בו שדות ירוקים ומטעי זיתים המשתרעים עד לאופק, פה ושם כפרים על צריחיהם המזדקרים. מנוף אדיר מרים בחריקת שרשראות-ברזל לוח-בטון ענקי ומציב אותו במקומו בחומה. הוא מסתיר חלק מהנוף. לוח שני מסתיר עוד קטע. הלוח השלישי סוגר את הנוף כולו – ואתה תופס שממש לעיניך עוד כפר אחד מנותק מהחיים לצמיתות, כשחומת-בטון אדירה בגובה של שמונה מטרים סוגרת עליו מכל עבר.

אך באותו רגע עלתה במוחי מחשבה משחררת: הרי אותו המנוף שמציב את הלוחות האלה במקומם יכול גם לסלק אותם משם. כך קרה בגרמניה. כך יקרה אצלנו. והחלטת בית-המשפט בהאג, על שופטיו בני 15 המדינות השונות, תורמת את תרומתה לכך.

ואולי זו אירוניה של ההיסטוריה: השופטים המייצגים את התרבות האירופית דרשו לסלק את החומה. אילו ראה זאת הרצל, היה בוודאי מופתע.