יתכן שאייב לינקולן צדק כשאמר שאי-אפשר לשטות בכל האנשים כל הזמן, אך ברור שניתן לשטות בהרבה מאוד אנשים במשך הרבה מאוד זמן. אריאל שרון עושה זאת דווקא בהצלחה.

"תוכנית ההתנתקות" הייתה מלכתחילה תרגיל של הונאה. אבל העולם בלע אותה בשקיקה, גדולי המדינאים עוסקים בה ברצינות, בצמרת ישראל פרצו בגללה משברים, התקשורת חוגגת. כל זה בשביל מה? בשביל תוכנית שאין לה ידיים ורגליים.

אם כן, מהי המטרה של כל ההמולה הזאת? ציניקאי יגיד: ההמולה עצמה. היא הציבה את שרון במרכז ובאה להוכיח שהוא עדיין קובע את המהלכים. עכשיו הגיעה ההמולה לשיאה.

המטרה העיקרית של התרגיל הייתה לספק את הנשיא בוש. זה דרש להגיש לו תוכנית. גם הוא צריך להוכיח שהוא פועל למען השלום. ככל שהוא שוקע יותר בבוץ העיראקי, כן גובר הצורך בהישג כלשהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בייחוד אחרי שהבייבי הקודם - "מפת הדרכים" - מת בעריסה.

וכך דרש בוש משרון להמציא לו תוכנית חדשה. אין בעיה. הוקוס-פוקוס, ויש תוכנית. יש גם שם יפה ומבטיח: "התנתקות". נאומים, ישיבות, ביקור בבית הלבן, חילופי מסמכים, נסיעות, שליחויות, מובארק, עבדאללה, משבר, פשרה, ובסוף אפילו משבר ממשלתי ממדרגה ראשונה. וכל זה על דבר מופרך מיסודו.

שלוש מטרות יש לתוכנית, כביכול: להוציא את כל המתנחלים מרצועת-עזה, למסור אותה לשלטון פלסטיני ולהרוס את "תשתית הטרור" שם.

שרון עצמו הגדיר השבוע את המטרה הראשונה בצורה חד-משמעית: "עד סוף 2005 לא יהיה ברצועת-עזה אף יהודי אחד!"

אמירה נחרצת, נוקבת ונחושה, כיאה למנהיג גדול.

(למען האמת, יש לאמירה זו צליל קצת אנטישמי. אם השלטון הפלסטיני יזמין יהודים שוחרי-שלום לחיות בעזה, למה שלא יגורו שם? לא היה יותר נכון להגיד: "לא יישאר ברצועת-עזה אף מתנחל אחד"? אבל מילא.)

אבל המילים הקובעות באמירה זו הן "עד סוף 2005". הן מזכירות את הבדיחה היהודית הקלאסית על היהודי, שהפריץ איים להרגו אם לא ילמד את סוסו האהוב קרוא וכתוב. היהודי ביקש לתת לו שלוש שנים, מפאת קושי המשימה. כשאשתו שמעה על כך פרצה בצעקות: "אתה הרי יודע שאי-אפשר ללמד את הסוס!" אך בעלה הרגיע אותה: "שלוש שנים זה הרבה זמן. עד אז או שהסוס ימות או שהפריץ ימות."

בארץ שלנו, שנה וחצי הם נצח. כל שבוע משנה את המצב. עד סוף 2005 יכולים לקרות הרבה דברים: בוש יפסיד בבחירות, בעיראק יתרחש אסון, בארץ תגיע שפיכות-הדמים לממדים שישכיחו כל זכר לתוכנית.

עד כמה שהזמן הוא המרכיב המכריע ב"תוכנית" התברר השבוע לעיני כל, כאשר השרה ציפי ליבני עמלה להשיג פשרה בין שרון למתנגדיו. ההצעה דמתה לביצת-קולומבוס: הממשלה תאשר את התוכנית, אך לא תאשר את ביצועה. במשך תשעה חודשים יעסקו ב"הכנות". אף התנחלות אחת לא תפורק. בעוד תשעה חודשים ידונו מחדש אם לפנות בכלל התנחלויות, ואם כן - כמה ואיפה. אבל המתנגדים לא הסתפקו בכך ודרשו להמשיך ולהזרים בינתיים כספים ולבנות בהתנחלויות המיועדות - כאילללו - לפינוי.

העובדה שהכל התייחסו להצעה זו ברצינות מעידה על עצמה. תוכנית שצריכה להתבצע בשנה הבאה משולה למהפכה שצריכה להתחולל במאה הבאה.

אך בואו נבדוק את התוכנית לגופה, כאילו מתכונן שרון ברצינות להגשימה: שרון יפנה את ההתנחלויות ויהרוס אותן, צה"ל ייצא מרצועת-עזה, יקום בה שלטון פלסטיני.

האם ישרור בה שקט? האם ייפסקו הפיגועים?

אין לזה שמץ של סיכוי.

עיקרון-יסוד משותף לכל הפלגים של הציבור הפלסטיני הוא שהגדה המערבית ורצועת-עזה מהווים יחידה טריטוריאלית אחת, בלתי-נפרדת. הדבר נקבע בפירוש בהצהרת אוסלו ובכל ההסכמים שבאו אחריה. בגלל העיקרון הזה דחה יאסר ערפאת את כל ההצעות של "עזה תחילה", שלא נכלל בהן לפחות חלק חשוב של הגדה המערבית (יריחו, לדוגמה.)

שרון יודע זאת, ולכן הוסיף לתכנית מין סרח-עודף: יפונה גם שטח קטן בשוליים הצפוניים של הגדה המערבית. יש שם ארבע התנחלויות חסרות-חשיבות, שתושביהן רוצים מזמן לעזוב אותן (תמורת פיצוי, כמובן). איש לא יתייחס ברצינות לפינוי שכזה.

אין שמץ של סיכוי שהלוחמים הפלסטיניים בעזה, חברי כל הפלגים, יישבו בשקט ברצועה "המשוחררת" בעוד שאריאל שרון יבצע את זממו בגדה המערבית: יספח לישראל 55% של הגדה ("גושי התנחלות", "אזורי-ביטחון חיוניים", "אזורים שבהם יש לישראל עניין מיוחד", כלשון מתכנני צה"ל), ויחניק את הפלסטינים במובלעות קטנות. מלאכה זו כבר מתקדמת בצעדי-ענק בחסות "גדר ההפרדה" המפלצתית.

הרצועה "המשוחררת" תהפוך בהכרח בסיס למאבק על שיחרור הגדה המערבית. צה"ל יגיב כדרכו בכל הכוח, יפלוש, יהרוג, יהרוס ויעקור. אם זה לא יועיל (כפי שזה לא הועיל עד כה), הוא יכול לנתק את החשמל, המים ואספקת המזון. מכיוון שהרצועה תהיה מנותקת לחלוטין מהעולם, ינסה שרון להכניעה בדרך זו. זה לא ילך, מפני שעיני העולם פקוחות, וגם האמריקאים אינם יכולים להרשות זאת לעצמם.

המתכננים הצבאיים מבינים זאת היטב, ולכן המציאו פטנט חדש: לערבב את מצריים בשלטון ברצועה.

לכאורה, רעיון גאוני. המשטר המצרי חי על חשבון ההקצבה השנתית הענקית שהוא מקבל מאמריקה כתמורה על השלום עם ישראל. הקונגרס האמריקאי, המקבל את הוראותיו מהלובי הישראלי, איים זה עתה לעכב תשלום של 200 מיליון דולר למצריים. לכן כדאי למובארק להיראות כידידו הנאמן של שרון.

אבל מובארק יודע היטב שהוא הולך על חבל דק. הקשר בין מצריים ועזה החל לפני 4000 שנה ויותר, והוא רב תהפוכות. המצרים שלטו בעזה אחרי 1948, ואין זו פרשה שהם שמחים להיזכר בה. לא אחת ניסו המצרים להשתלט על העניין הפלסטיני, ובכל פעם זה הסתיים בהשפלתם. הנשיא גמאל עבד-אל-נאצר הקים את אש"ף כדי לבלום את יאסר ערפאת, אך תוך כמה שנים השתלט ערפאת על אש"ף. הנשיא אנוור אל-סאדאת ניסה להפוך את עצמו לאפוטרופוס של הפלסטינים, ומנחם בגין הציג אותו ככלי ריק.

אם המצרים ינסו להשתלט עכשיו על עזה ולמנוע מארגוני-ההתנגדות לפעול למען שיחרור הגדה המערבית, הם ייחשבו למשת"פים. הם יהיו חשופים לפיגועים ברצועה והפיגועים יגלשו גם לתוך מצריים עצמה. יש שם לחמאס בעלי-ברית חזקים ואלימים. בהחלט לא כדאי.

מובארק ייזהר מאוד מפני קבלת אחריות לעזה, בייחוד אם ערפאת אינו שותף לעיסקה. הוא מכיר היטב את הקללה האהובה על ערפאת: "לכו לשתות מהים של עזה!"

לכן כל התוכנית הזאת עומדת על כרעי תרנגולת. אין לה שום בסיס של ממש. זהו בסך הכל מירשם להמשך המלחמה בצורה אחרת.

אבל אין מה לדאוג. שרון לא מתכוון ברצינות. הוא מקווה שעד שיגיע המועד לפינוי ההתנחלות הראשונה, או שהסוס ימות או שהפריץ ישכח מכל העניין.