יש ואדם קונה את עולמו ברגע אחד ובמשפט אחד. כך עשה טומי לפיד, כאשר פלט את המשפט: "הזקנה הזאת מזכירה לי את הסבתא שלי!"

הזקנה הזאת, תושבת מחנה-הפליטים ברפיח אשר ביתה נהרס על-ידי צה"ל, הונצחה על-ידי המצלמה כשהיא נוברת בהריסות, בניסיון נואש למצוא את התרופות שלה. כעבור יומיים מצאו אותה עיתונאים באותו המקום, עדיין מחפשת את התרופות מתחת להריסות.

הסבתא של טומי נספתה בשואה. טומי עצמו נולד בחבל הונגרי בצפון יוגוסלביה ושרד את השואה בגטו בודפשט. כאשר הזכיר את "הסבתא שלי", היה ברור לגמרי שהוא מתכוון לקורבן השואה.

המילים עוררו סערה גדולה. יתכן מאוד שהן היו הקש ששבר את גב הגמל והביאו להחלטת הממשלה להפסיק מיד את הזוועה המתגלגלת ברפיח.

מובן שהמצב כבר היה בשל לכך. תמונות ההרג וההרס בעיירה האומללה מילאו את מהדורות הטלוויזיה ועמודי העיתונים בעולם כולו. תחנת אל-ג'זירה שידרה אותן כמה פעמים בכל שעה לעשרות המיליונים ברחבי העולם הערבי. גם בעולם המערבי הן גדשו את המסכים. ההשפעה המצטברת הייתה נוראה - צה"ל הצטייר כמכונה בלתי-אנושית, הדורסת כלאחר יד את חייהן של מאות משפחות. תמונה אחת של ילד קטן, הסוחב מזוודה גדולה כדי להציל משהו מרכוש המשפחה, משפיעה יותר מאלף מילים של משקר-צה"ל.

ירי הטנק לעבר מפגינים פלסטיניים בלתי-חמושים, הצועדים כשהם מוחאים כפיים בקצב, בשידור חי, הגדיש את הסאה. התירוצים וההסברים של שכירי-הפה הרשמיים רק הגדילו את הזוועה. אפשר היה ממש לחוש בזעזוע העולמי.

אבל ההנהגה הצבאית והמדינית הייתה שיכורת-פעולה. היא הודיעה על המשך הפעולה בממדים גדולים עוד יותר. כוחות בגודל של אוגדה מוגברת רוכזו לשם הנחתת מכת-המוות על רפיח. הכוונה הייתה - לפי עדותו של השר לפיד עצמו - להרוס עוד 3000 בתים.

האמריקאים פעלו, כנראה, מאחורי הקלעים. לג'ורג' בוש יש די צרות בעיראק. מדיניותו מתמוטטת. התמונות מרפיח השחירו עוד יותר את תדמית האמריקאים, ידידיו ושותפיו של שרון, בעיני הציבור העיראקי, שליבו נתון לפלסטינים. בפעם הראשונה נמנע נציג ארצות-הברית במועצת-הביטחון מלהטיל וטו על החלטה המגנה את ישראל (ולוא גם בצורה עדינה עד כדי גיחוך). אין ספק שבשיחות טלפוניות נאמרו לשרון מילים כדורבנות באמריקאית בסיסית.

גם בתוככי ישראל צברה ההתנגדות תאוצה. יום אחרי יום הפגינו ארגוני-שלום רדיקליים (וכמעט רק הם, למרבה הצער), התעמתו עם המשטרה בערי-ישראל ואף פרצו מחסום בגבול רצועת-עזה. כלי-התקשורת בישראל לא יכלו עוד להתעלם מההפגנות והקדישו להן כמה שניות. (אל-ג'זירה תיארה אותן לאורך עשר דקות, שחזרו שוב ושוב.)

גם בצמרת המדינה התגברה הדיעה שהמבצע נחל כישלון חרוץ. חוץ מסיפוק תאוות-הנקם, שום יעד ממשי לא הושג. אמנם, התגלו כמה מנהרות (שתיים לפי גירסה אחת, ארבע לפי גירסה אחרת) - אך לשם כך היה די בכמה פלוגות. ה"מבוקשים" התרחקו מהאזור כאשר ראו את ההכנות למבצע-הענק. האוגדה זרעה הרג והרס ולא השיגה דבר.

במצב זה באה אותה התבטאות של לפיד ופרצה את הסכר. הפעולה הופסקה באמצע.

כצפוי, התנפלו אנשי-הימין על לפיד בשצף-קצף. איך אפשר לחלל כך את זכר קורבנות השואה? איך אפשר בכלל להשוות! הרי זו מניפולציה שפלה של לפיד בעובדת היותו ניצול השואה! (אצלנו מקובל שרק לאנשי-הימין מותר להתריע בפני שואה שנייה, להשוות את ערפאת להיטלר ואת הפלסטינים לנאצים.)

לפיד התגונן נואשות. הוא לא התכוון להשוות, חלילה. הוא בכלל לא הזכיר את השואה. חוץ מזה, יש לו גם סבתא ששרדה את השואה.

אז מדוע אמר בכלל את הדברים? לציניקאים היו הרבה הסברים: לפיד הוא דמגוג מעולה. במשך השנים הופיע בטלוויזיה והתפרסם בהתקפות גסות על שמאלנים, ערבים, דתיים, מזרחיים ועניים. זכורה, לדוגמה, מובטלת בלונדית שהופיעה בתוכנית והתלוננה על מצוקתה, וטומי גער בה: "מאיפה היה לך כסף לצבוע את השערות שלך?"

לדעת הציניקאים, לפיד חש שהרוח הציבורית משתנה, ומתאים את עצמו. הוא רצה להוכיח שאינו עבד נרצע של שרון, כפי שנדמה לרבים. הוא רצה לנער מעל עצמו את האחריות לזוועות של ממשלת-שרון.

יתכן שכל זה נכון, אבל אני חושב שהמשפט על הסבתא נפלט לו ברגע של התרגשות אמיתית, בלי חשבון. מתחת לכל הרבדים השונים באישיותו המורכבת של לפיד, האשה ברפיח נגעה לרובד העמוק ביותר. מתחת לפוליטיקאי ולבדרן הטלוויזיה קיים גם הילד מהשואה, והוא שפרץ החוצה באותו רגע.

יש רגעים כאלה בחיי אדם, כאשר נחשפת מהותו הכמוסה מעבר לכל החשבונות והאינטרסים. אני מאמין שזהו מה שקרה ברגע זה.

השפעת השואה על אופי הניצולים, בניהם ובני-בניהם, היא תופעה מורכבת. פעם הגישה לי מנהלת-גימנסיה את החיבורים שכתבו תלמידיה ותלמידותיה, שהשתתפו במסע מאורגן של בית-הספר לאושוויץ. התגובות התחלקו בין שתי מסקנות מרכזיות, הסותרות זו את זו.

רוב התלמידים התבטאו בנוסח: "אחרי שראיתי מה עשו הנאצים ליהודים, הגעתי למסקנה שההגנה על ישראל והעם היהודי היא מצווה עליונה, ולשם כך מותר לנו הכל."

מיעוט מבין התלמידים הסיקו מסקנה הפוכה: "אחרי שראיתי מה עשו הנאצים ליהודים, הגעתי למסקנה שמדינת היהודים צריכה להיות יותר הומאנית מכל מדינה אחרת ולתת דוגמה לעולם כולו אין צריכים להתייחס לבני מיעוטים, כדי שלעולם לא יקרה דבר כזה שנית."

נראה שבנפשו של טומי לפיד קיימות שתי התגובות האלה זו בצד זו. בימים כתיקונם בולטת אצלו המסקנה הראשונה, אבל יש לציין לזכותו שברגע האמת, ברגע של התרגשות עמוקה, המסקנה השניה היא הגוברת.

"הסבתא של טומי" הפכה השבוע לסמל. הלוואי ותהפוך גם לתמרור-דרכים.

‏