העוצמה האדירה של צה"ל, שרוכזה מכל הארץ, מתנפלת על עיירה פלסטינית קטנה בקצה רצועת-עזה העלובה. לוחמים ואזרחים פלסטיניים נהרגים בסיטונות, בתים נהרסים, מראות האוכלוסייה הנמלטת על נפשה המזכירים את 1948.

כל זה - לשם מה?

לכאורה, הפעולה כולה אבסורדית. שרון הציע נסיגה חד-צדדית מכל רצועת עזה, ותכניתו המקורית כללה גם את נטישת "ציר פילדלפי". משמע: כל השטח הזה אינו דרוש לביטחון ישראל. לשיטתו, רצועת-עזה היא מטרד צבאי ודמוגראפי, וככל שנקדים להיפטר ממנה כן ייטב.

שאול מופז, רמטכ"ל לשעבר ושר-הביטחון בהווה, אף הרחיק לכת. עזה אינה חלק מנחלת-אבותינו, הודיע הוגה-דעות זה, וההתנחלות שם הייתה שגיאה מלכתחילה. משמע: כל החיילים שנהרגו שם תחת פיקודו נפלו לחינם, בגלל שגיאה, וכל חייל שנהרג שם כעת הוא קורבן-שווא.

והנה נשלחים חיילים נוספים לאזור של סכנת-מוות. עשרות פלסטינים, וביניהם ילדים ונשים, נהרגים והעיירה נחרבת כדי להמשיך בשגיאה הזאת.

הייתכן טירוף אכזרי מזה? איזו רוח-עוועים הביאה את ראש-הממשלה והרמטכ"ל לפתוח במבצע צבאי גדול בשטח שצה"ל אמור או-טו-טו לסגת ממנו בכלל?

צריכה להיות איזושהי שיטה גם בשיגעון הזה. מהי הסיבה האמיתית של הפלישה?

הסיבה הרשמית היא הצורך "לחסל את המנהרות" מתחת לציר "פילדלפי". אבל המנהרות קיימות שם שנים רבות. הצבא טוען שהוא כבר פוצץ בעבר 98 מנהרות. במבצע הנוכחי התגלתה עד כה רק מנהרה יחידה אחת. ברור ששום פעולה צבאית לא תשים לזה קץ. גם אם יהרסו עוד ועוד שורות של בתים - המנהרות הבאות תהיינה פשוט ארוכות יותר.

אבל המנהרות הן, כמובן, רק תירוץ. תחבולה תעמולתית. אם כן, מה היו הסיבות האמיתיות להתנפלות המוחצת על העיירה האומללה?

הסיבה הראשונה היא הפשוטה ביותר: תאוות-נקם. צה"ל ספג שתי מפלות מחפירות, ומפקדיו רוצים לנקום. עשרות רבות של הרוגים פלסטיניים תמורת 13 חיילי צה"ל, מאות בתים הרוסים תמורת שני נגמ"שים.

לכך נוסף נימוק המוראל. הקצינים אמרו זאת בפירוש: הייתה דרושה פעולה גדולה, שתוכיח את עליונות צה"ל, כדי למנוע את ירידת המוראל של החיילים אחרי הכישלונות המכאיבים.

אפשר להוסיף לכך את המצפון הרע של מפקדים, ששלחו את חייליהם לאזורי-קטל כשהם רוכבים על מצבורי חומר-נפץ בנגמ"שים בלתי-מוגנים כראוי. בצבא הגון היו המפקדים האחראים לכך - ובראשם הרמטכ"ל הכושל - מתפטרים בו ביום. אבל בצה"ל זה לא נהוג. להפך, מי שנכשל עולה בדרגה.

מבחינה צבאית טהורה, "ציר פילדלפי" הוא טירוף. הוא אינו ניתן להגנה מבלי לבצע מעשים זוועתיים, המהווים או גובלים בפשעי-מלחמה. הוא מושך התקפות של לוחמי-גרילה כשם שנר מושך את העש. אבל ראשי הצבא, שהמציאו את הציר הזה, בוודאי לא יודו באיוולתם.

יש עוד נימוק למבצע זה: הגנרלים רוצים לצאת מעזה "בראש מורם". הם לא רוצים לאפשר ללוחמי-הגרילה הפלסטיניים לטעון כי גירשו את צה"ל בכוח, כמו שעשה חיזבאללה בלבנון.

זהו נימוק ילדותי, המתאים לסוג מסוים של מנטליות צבאית. אחרי רפיח יקרה דווקא ההפך: המבצע ישכנע את הפלסטינים שבעתיים שרק התנגדות-הגבורה שלהם גרמה ליציאת צה"ל. מי יוכל להכחיש זאת?

ההוראה להתנפלות על רפיח אושרה על-ידי ההנהגה הפוליטית, שהייתה זקוקה לפעולת-ראווה גדולה, רבת הרג והרס, כדי לספק את הרגשות הפרימיטיביים של חלק מהציבור. בבחינת: אנחנו נראה להם מה זה. הם דפקו אותנו, אנחנו נדפוק אותם פי מאה. עשר עיניים תחת עין, מאה שיניים תחת שן. כך קונים קולות.

אבל לאריאל שרון יש סיבה אישית חשובה עוד יותר לעריכת מבצע צבאי מפואר כזה בסמטאות רפיח: אחרי שהובס במשאל של מתפקדי-הליכוד, הוא נותר במבוי סתום. יריביו במפלגתו ובממשלתו חסמו לפניו את כל הדרכים הפוליטיות.

כמה ימים אחרי המשאל בליכוד פירסם "גוש שלום" את המודעה הבאה, תחת הכותרת "אזהרה":

"שרון דומה עכשיו לשור פצוע.

"חיה פצועה היא חיה מסוכנת.

"התכנית שלו מתה. אין לו כל אפשרות לפרק ולוא התנחלות אחת. אין לו כל אפשרות להעביר תוכנית אחרת.

"האפשרות היחידה שלו היא לבצע מבצעי-ראווה צבאיים.

"אין גבול למעשי-הדמים שהוא עלול לבצע עכשיו כדי לשרוד."

אזהרה זו פורסמה ב"הארץ" ביום ה7- במאי. לא עברו שבועיים, והמבצע אכן החל.

מעבר לתאוות-הנקם ולחץ הגנרלים, המבצע הזה בא לשרת את האינטרסים האישיים של אריאל שרון. הידיעות הדרמטיות מרפיח, הממלאות את כל מהדורות החדשות, משכיחות את כישלונו הפוליטי. הן מחזירות לו את תדמית המנהיג הנחוש. הן הפכו אותו שוב לדמות בינלאומית מרכזית. אמנם, כל העולם מגנה אותו, אבל בעיני בוחריו זה רק מגביה את קומתו.

והאופוזיציה? לפני שבוע נהרו 150 אלף שוחרי-שלום לכיכר רבין בתל-אביב, כדי להביע את שאט-נפשם מהמצב ושאיפתם לשינוי. כמה פוליטיקאים מינו את עצמם למנהיגי הציבור הנהדר הזה והמטירו עליו מסרים מבולבלים. אך הנה אף אחד מהדוברים האלה לא יצא בצעקה נגד הזוועה, שהחלה ברפיח למחרת העצרת. שוב נותרו תנועות-השלום הרדיקליות לבדן במערכה. כמה שעות אחרי הרג המפגינים ברפיח הם התעמתו עם המשטרה ברחובות תל-אביב, אתמול ערכו הפגנה סוערת בשערי רפיח.

מובן שהפלישה לרפיח תיכשל, כשם שנכשלה בשעתו הפלישה לג'נין. צבא סדיר, עצום ככל שיהיה, אינו מסוגל לדכא גרילה, הנתמכת על-ידי אוכלוסייה נואשת. להפך, ככל שהצבא עצום יותר, כן קטנים סיכוייו להצליח. הוא יכול להרוג עשרות ומאות, להחריב שכונות שלמות, לגרש המונים מבתיהם ולחולל "נכבה" בזעיר-ענפין - שום דבר לא יועיל. רק פשרה ושלום יכולים לשים קץ לגרילה.

כדאי להזכיר שוב: המילה "גרילה" (מלחמה קטנה) הומצאה בספרד בימי המאבק נגד נפוליון. הצרפתים הגיבו עליה באכזריות רבה, שהונצחה בציור הנורא של גויה. זה לא עזר להם. היסטוריונים רבים מאמינים כי הגרילה הספרדית היא שהנחיתה את מכת-המוות הראשונה על שלטונו של נפוליון, עוד לפני הפלישה הרת-האסון לרוסיה.

שרון איננו נפוליון, גם אם נדמה לו שכן. הוא ייצא מרפיח כפי שנכנס אליה. שום דבר לא ישתנה. חוץ מדבר אחד: רפיח, כמו ג'נין, תצטרף לאפוס הלאומי, שיזין דורות-דורות של פלסטינים.