הקטע הבא בוודאי ייראה לכם מוכר:

"ביום הרביעי של מלחמת-לבנון (1982) עברתי את הגבול במקום נידח בקרבת ‏מטולה וחיפשתי את החזית, שכבר הגיעה אז לפאתי צידון. נסעתי במכוניתי הפרטית, ‏בחברת צלמת. עברנו לבדנו בתריסר כפרים שיעיים, ובכל מקום התקבלנו ‏בתרועות-שמחה. בקושי נחלצנו מידי מאות האזרחים, שתבעו בתוקף שנסור לבתיהם ‏לשתות קפה. כבר קודם לכן המטירו התושבים אורז על חיילי צה"ל.‏

כעבור כמה חודשים הצטרפתי לשיירה של צה"ל שנסעה בכיוון ההפוך, מצידון ‏למטולה. החיילים לבשו שכפ"צים וחבשו קסדות, ורבים מהן היו במצב של פאניקה.

מה קרה? השיעים קידמו את חיילי צה"ל כמשחררים. כשהתברר להם שהחיילים ‏מתכוונים להישאר ככובשים, התחילו להרוג אותם.

כאשר נכנס צה"ל ללבנון, היו השיעים חסרי-אונים, האסקופה הנדרסת של שאר ‏העדות בלבנון. אחרי שנה של מלחמה בכובשים (אנחנו), הם הפכו לכוח פוליטי וצבאי ‏חשוב. כיום מתגאה החיזבאללה בכך שהוא הכוח הצבאי היחידי בעולם הערבי שהביס ‏את צה"ל."‏

עד כאן הקטע. כתבתי אותו במאמר בשם "האורז המר", שהתפרסם ב22- במארס ‏‏2003, ערב מלחמת עיראק, והוא נפתח במלים: "היזהרו מהשיעים: הצרות של ‏צבא-הכיבוש יתחילו אחרי המלחמה‎…‎‏"‏ ‏ ברברה טוכמן, מחברת הספר "מיצעד האיוולת", נפטרה מוקדם מדי. אחרת הייתה ‏יכולה עכשיו להוסיף לספרה פרק מרתק על מלחמת-עיראק.‏

טוכמן הייתה, כזכור, קפדנית מאוד בבחירת דוגמותיה. מבחינתה, לא די היה בכך ‏שממשלה מסוימת פעלה בטיפשות. כדי לזכות במקום בספרה, היו צריכים להתקיים עוד ‏שני תנאים: שניתן היה לצפות מראש את תוצאות המעשה, ושאכן היה מי שהזהיר ‏מראש מפני התוצאות האלה.‏

לדוגמה: המלך הבריטי ג'ורג' השלישי איבד את אמריקה בגלל שורה של מעשי ‏איוולת. ניתן היה לצפות זאת מראש. ואכן, הסופר והפוליטיקאי הבריטי הנודע אדמונד ‏בורק הזהיר מפניהם בעוד מועד.)‏ ‏ מה שקורה עכשיו בעיראק היה צפוי לחלוטין. הוא חוזר בדיוק נמרץ על מה שקרה לנו ‏בלבנון. אוטו פון-ביסמרק אמר פעם: "טיפש לומד מהניסיון של עצמו. חכם לומד ‏מהניסיון של אחרים." אז איך להגדיר את הנשיא ג'ורג' בוש, שאינו מסוגל ללמוד אפילו ‏מניסיונו של עצמו?‏

אם כבר ציטטתי את עצמי, אעשה זאת כבר שנית. ב8- בפברואר 2003, תחת ‏הכותרת "מלחמה שיש לה ריח", כתבתי: "למלחמה הזאת אין שום קשר לטרור. ‏למלחמה הזאת אין שום קשר לנשק להשמדה המונית. למלחמה הזאת אין שום קשר ‏לדמוקרטיה בעיראק. יש למלחמה הזאת מטרות שונות לגמרי‎…‎‏ ריח כבד של נפט אופף ‏את כל המבצע הזה."‏ ‏ אז זה נשמע כהשמצה סתם. היום כבר ברור מעבר לכל ספק שלפלישה האמריקאית ‏לא היה שום קשר לא למלחמה בטרור, לא לנשק להשמדה המונית ולא לפשעי סדאם ‏ולדמוקרטיה. הדבר הוכח ותועד למכביר, ובאחרונה העיד על כך ריצ'רד קלארק, האיש ‏שהיה ממונה על המלחמה בטרור גם בממשל בוש. מהרגע שנכנס בוש לתפקידו, הייתה ‏לו ולמפעיליו מטרה אחת ויחידה במזרח התיכון: לכבוש את עיראק.‏

משפחת בוש עוסקת בנפט, ואנשי-הנפט מילאו תפקיד מרכזי בקרב בעלי-ההון ‏שהעלו את שני בושים (הזקן והצעיר) לשלטון. הם החליטו שהאימפריה האמריקאית ‏צריכה לשים יד על מצבורי הנפט האדירים של עיראק, ולהקים בלב אזור-הנפט בסיס ‏צבאי קבוע, שישלוט גם על הנפט של הים הכספי בצפון והמפרץ הפרסי בדרום.

הקנאים הניאו-שמרנים, רובם ציונים ימניים מוצהרים, קבעו מטרה נוספת: לחסל את ‏האיום העיראקי על ישראל, ואחר-כך גם את האיום הסורי והאיראני. אבל זאת הייתה ‏מטרה משנית. היא לא הייתה מצליחה להשתלט על המדיניות האמריקאית אלמלא ‏ההשפעה המכרעת של דיק צ'ייני ושאר מפעילי-בוש, שביקשו להבטיח את השלטון ‏האמריקאי על מרבית הנפט העולמי.‏ ‏ מטרה זו אכן הושגה. עיראק נכבשה. 135 אלף חיילים אמריקאיים מקיימים את ‏משטר-הכיבוש, בתוספת חיילי המדינות-הגרורות, כמו פולין, אוקראינה, בריטניה, ‏אל-סלוודור ואיטליה. פקיד קטן (ולא הכי חכם) בשם החומרני "ל. פול ברמר ה3-" הוא ‏הנציב העליון במושבה החדשה, והוא מתכונן "למסור את הריבונות" לממשלה עיראקית ‏שהוא עצמו מינה. ‏ ‏ כלומר, את השלטון על איסוף האשפה ובתי-החולים, אך בהחלט לא על התחומים ‏החשובים באמת. אלה יישארו כולם כפופים ל"יועצים" אמריקאיים. לשם כך עומדת לקום ‏בבגדאד השגרירות האמריקאית הגדולה ביותר בעולם: 3000 עובדים, שישלטו בכל ‏התחומים במדינה.‏

זה מזכיר להפליא את "משטר וישי" של המרשל פטן בצרפת. לעיראקים עצמם זה ‏מזכיר את השלטון הקולוניאלי הבריטי, ששלט באמצעות "מלך" ערבי.

לפי התוכנית האמריקאית, היה מצב זה אמור להימשך לנצח. לא שנה, לא שנתיים, ‏אלא עשרות שנים. כמו הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים. אולם בניגוד לישראלים, ‏האמריקאים קראו לזה "בניית אומה" ו"הקמת המשטר הדמוקרטי הראשון בעולם ‏הערבי". ג'ורג' אורוול היה נהנה.

ורק גורם אחד קטן לא הובא בחשבון: העם העיראקי. אבל הרי אי-אפשר לחשוב על ‏כל דבר.‏ ‏ כאשר אך החלה ההתנגדות החמושה, התנחמו האמריקאים באמונה שהתוקפים ‏אינם אלא "שרידי משטרו של סדאם", סתם "טרוריסטים", סוכנים זרים של אוסמה ‏בן-לאדן. יותר מכל משטר קולוניאלי אחר, קשה לאמריקאים להודות בעובדה הפשוטה ‏ביותר בעולם: שעם כבוש מתקומם נגד כובש זר. ובאמת, למה שיעשה ככה אחרי ‏שהאמריקאים האידיאליסטיים, בטוב ליבם, שיחררו אותו מסדאם הרשע?

עכשיו שוקלים האמריקאים את הבאתם של כוחות נוספים. הפוליטיקאים שואלים את ‏הגנרלים: כמה חיילים אתם צריכים עוד כדי לשלוט בעיראק? והגנרלים בודקים בכל ‏הרצינות: עוד 10 אלפים? עוד 20 אלף? אילו היה ביניהם ולוא גנרל רציני אחד, היה ‏עונה: "גם 500 אלף לא יספיקו. כאשר עם שלם מתקומם, הצבא הזר הוא חסר-ישע."‏ ‏ האמריקאים היו מוכנים לכך שהסונים יהיו מרוגזים. הם שלטו בעיראק המודרנית ‏מאז שהוקמה על-ידי הבריטים אחרי מלחמת-העולם הראשונה, ועמדו להפסיד את ‏הבכורה. אבל השיעים? הרי ב"דמוקרטיה" שהאמריקאים עמדו להקים, השיעים ‏הדפוקים היו אמורים לקבל נתח חשוב מאוד בשלטון. אבל השיעים אינם רוצים לקבל את ‏ה"שלטון" בארץ העומדת להישאר כבושה.‏

עוד לפני המלחמה הזהרנו (לא, לא אצטט את עצמי בשלישית!) שכמעט אי-אפשר ‏להחזיק במדינה אחת שלושה עמים העוינים זה את זה: הסונים, השיעים והכורדים. זה ‏נכון גם היום. אבל אולי יקרה נס: השיעים והסונים משתפים עכשיו פעולה נגד הכיבוש. ‏מי יודע, אולי יגרום המאבק המשותף בפעם הראשונה ליצירת אומה עיראקית אמיתית, ‏ותימנע מלחמת-אזרחים עקובה-מדם בהמשך הדרך. הלוואי.‏

עכשיו יושבים האמריקאים במלכודת שטמנו בעצמם, בבחינת "בור כרה ויחפרהו". ‏גם אילו רצו לצאת מעיראק (והם בהחלט אינם רוצים), לא היו יכולים. על מצבם שם ניתן ‏לומר: "לא להקיא ולא לבלוע". ‏

אין מה לעשות. הם ישקעו בבוץ יותר ויותר, ייהרגו ויהרגו, ייהרסו ויהרסו, באכזריות ‏גוברת והולכת, מין ויאט-נאם חדשה בתנאי מידבר. בשידורי "אל-ג'זירה" כבר קשה ‏עכשיו להבדיל בין תמונות חיילינו ברמאללה ותמונות החיילים האמריקאיים בפלוג'ה. ‏יקרה להם מה שקורה לנו, אבל בגדול.‏

איך ישפיע דמיון זה על בוש ואנשיו? הם יכולים להגיד: די לנו בביצה אחת. הבה ‏נייבש את השניה. נכריח את שרון להגיע סוף-סוף להסכם עם הפלסטינים, תחת לקשקש ‏על "התנתקות חד-צדדית" שלא תתבצע לעולם.‏

אבל בוש והבושיסטים יכולים גם להגיד: אם אנחנו כל-כך דומים, אז נחבק את שרון ‏עוד יותר. זה מתאים הרבה יותר לפרק הזה בספר "מצעד האיוולת 2".

אולי זה טוב, כדי ששני האדונים האלה יירדו מן הבימה ביחד.

‏

‏