לנשיא יאסר ערפאת,‏

שלום רב ‏‎-‎

אני כותב לך שורות אלה כדי למחות על התבטאות, שאיני יכול לעבור עליה בשתיקה.‏ ‏ בשבועון הפלסטיני "ג'רוסלם טיימס", המופיע בירושלים המזרחית, הופיע ב26- ‏במארס קטע קטן, המספר שצפית בסרט השנוי-במחלוקת של מל גיבסון, "הפסיון של ‏ישו". לאחר מכן מסר יועצך ועוזרך, נביל אבו-רדיינה, הודעה שלפיה קבעת שהסרט הוא ‏‏"מרגש והיסטורי". אבו-רדיינה הוסיף ש"הפלסטינים חשופים מדי יום לסוג הייסורים ‏שסבל ישו במהלך צליבתו."

לולא הופיעו הדברים בעיתון פלסטיני, הייתי מאמין שהם הומצאו על-ידי ‏מנגנון-התעמולה של אריאל שרון. כי קשה להעלות על הדעת התבטאות המזיקה יותר ‏לעניין הפלסטיני.‏

אני מוקיר מאד את נביל אבו-רדיינה. אני מעריך את נאמנותו הרבה לעניין הפלסטיני ‏ולך אישית. הוא נשאר לצדך גם במצור המתמשך על המוקטעה, וכמוך, הוא מסכן שם ‏את חייו מדי יום. אבל האמירה הזאת - מוטב היה שלא נאמרה. ‏ ‏ לא ראיתי את הסרט, וגם לא אראה אותו. אני סולד מכל מראה של אכזריות, גם ‏בסרטים, וסרט זה גדוש ומלא בסצנות אכזריות, באצטלה של העלאת סיפור הברית ‏החדשה על הבד. מובן מאליו שיש הבדל גדול בין קריאת הדברים הכתובים ובין ראייתם ‏על הבד, כשמעשי האכזריות משוחקים בפרטי-פרטים והדם זורם כמים.‏

אך לא זה העיקר.‏ ‏ כערבי מוסלמי, אינך חייב להיות מודע לתוצאות המחרידות שהיו לתיאור הצליבה על ‏חיי היהודים באירופה, במשך קרוב לאלפיים שנים של רדיפות, פוגרומים, עינויי ‏האינקוויזיציה הספרדית, גירושם המוניים, מעשי רצח המוניים ופרטיים, עד לשואה שבה ‏ניספו שישה מיליון יהודים. כל אלה נגרמו, במישרין או בעקיפין, על-ידי התיאור הזה.‏ ‏ הברית החדשה מקודשת למאמיניה. אבל כמו התנ"ך שלנו, אין זה ספר היסטוריה. ‏אמת דתית ואמת היסטורית אינן זהות. תיאורי הצליבה בארבעת ספרי-הבשורה נכתבו ‏הרבה עשרות שנים אחרי המאורעות המתוארים בהם, וכותביהם כתבו את מה שכתבו ‏בהשפעת הנסיבות של זמנם.‏

ניקח, לדוגמה, את דמותו של הנציב הרומאי, פונטיוס פילטוס. בהיסטוריה הרומאית ‏הוא מצטייר כשליט חסר-מצפון, מושחת ואכזר. בברית החדשה הוא מצטייר כאיש ‏הומאני, כמעט פילוסוף, שלא רצה לצלוב את ישו, אך נכנע ליהודים. בסרט אל גיבסון, ‏כפי שקראתי, הוא דמות אהודה ממש, שהיהודים המגעילים ‏‎-‎‏ מגעילים גם מבחינה ‏גופנית ‏‎-‎‏ מכריחים אותו לפעול בניגוד למצפונו.‏

מדוע התיאור הזה? פשוט מאוד: בעת כתיבת הדברים כבר ניסו הנוצרים להעביר ‏את העולם הרומאי לנצרות. היה נוח להם, על כן, להאשים בצליבה את היהודים ולטהר ‏את הרומאים, בניגוד גמור להיגיון התקופה. היהודים היו אז עם כבוש, כמו הפלסטינים ‏כיום, והרומאים היו הכובשים. הצליבה הייתה עונש רומאי מקובל, מין "חיסול ממוקד" ‏של הימים ההם (אבל אחרי משפט).‏

כותבי הבשורות היו חדורים בשינאה עזה ליהודים. גם זה לא מפתיע. הם היו יהודים ‏בעצמם, כפי שהיו ישו וכל הסובבים אותו. אבל הם השתייכו לכת של פורשים, שהמימסד ‏היהודי בירושלים ראה בה חבורה של כופרים בעיקר. היהודים-הנוצרים נרדפו עד צוואר. ‏וכמו כל מאבק בין אחים, גם זה החדירה בצד הנרדף שינאה יוקדת. זוהי השינאה שבאה ‏לידי ביטוי בתיאורי הצליבה.‏

לפי הבשורה של מתי (פרק כ"ז): "פילטוס שאל אותם (את ההמון היהודי שנאסף ‏מול לשכתו): 'אם כן, מה אעשה לישוע הנקרא משיח?' אמרו כולם: 'שייצלב!' שאל: 'אבל ‏מה רע עשה?' אך הם צעקו ביתר שאת: שייצלב!' כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ‏ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באומרו: 'נקי אנוכי מדמו ‏של זה. זהו עניינכם!' ענו ואמרו כל העם: 'דמו עלינו ועל בנינו'."

ברור שזה אינו תיאור היסטורי. עם שלם, או המון גדול, אינו מדבר כאיש אחד. ‏המלים "דמו על בנינו" הוא נוסח בלתי-סביר, שבא להצדיק נקמה בבנים ובבני-בנים. ‏ואכן, דורות רבים של מסיתים אנטי-שמיים הסתמכו על מלים אלה כדי להצדיק את ‏הזוועות שביצעו כלפי "רוצחי האל".

אמנם, אדולף היטלר לא היה קנאי נוצרי. להיפך, כמה ממקורביו ביקשו להשיב את ‏גרמניה לאמונות פגניות. אבל גם היטלר ומבצעי השואה למדו את הברית החדשה ‏בבית-הספר, ואין לדעת עד כמה נטמע תיאור הצליבה בתת-הכרתם. הדבר גם איפשר ‏לפונדמנטליסטים פשוטים לקבל את השואה או להשתתף בה.‏

אינני בא, חלילה, להטיל אשמה קולקטיבית על העולם הנוצרי לדורותיו. רבים מגדולי ‏ההומניסטים בכל הדורות היו נוצרים, וביניהם נוצרים אדוקים. לא רק מחוללי השואה היו ‏נוצרים, אלא גם חסידי אומות העולם, בני עמים שונים. בארצות רבות קלטו המינזרים ‏יהודים נרדפים והצילו את חייהם.

ישו הטיף לאהבה, והברית החדשה מתארת אותו כאדם אהוד מאין כמוהו, צדיק, ‏סובלני ורחמן. נורא שדווקא בשם האיש הזה בוצעו מעשי-אכזריות כה רבים במהלך ‏ההיסטוריה.

אתה, אדוני הנשיא, כערבי וכמוסלמי, גאה בכך שבמשך אלף שנים ויותר היה העולם ‏המוסלמי דוגמה של סובלנות, הן כלפי היהודים, הן כלפי הנוצרים. העולם המוסלמי לא ‏ידע מעולם גירושים ופוגרומים מן הסוג שהיה תופעת-קבע בעולם הנוצרי, שלא להזכיר ‏כלל את השואה.‏

ברית-הדמים בין המוסלמים והיהודים עוברת כחוט השני בהיסטוריה. אחד הפרקים ‏השחורים ביותר בתולדות הארץ הזאת, האהובה כל כך על שנינו, הוא סיפור ‏מסעי-הצלב. כבר בדרכם לארץ ביצעו הצלבנים רצח-עם ביהודי גרמניה. כאשר פרצו את ‏חומות ירושלים, הם הרגו את כל תושבי העיר, נשים וגברים, זקנים ותינוקות. אחד מהם ‏סיפר בגאווה שהדם הגיע להם עד הברכיים. זה היה דמם של מוסלמים ויהודים, ‏שנשחטו ביחד ושתפילותיהם האחרונות התערבבו בדרך לשמיים.‏ ‏ אחרי שהצלבנים כבשו את ירושלים, עדיין החזיקה חיפה מעמד. רוב תושביה היו ‏יהודים, שלחמו לצד חיל-המצב המצרי. המוסלמים סיפקו ליהודים נשק, ולפי תיאורו של ‏היסטוריון נוצרי, אלה לחמו בחירוף-נפש. כאשר נפלה העיר, שחטו הצלבנים את ‏היהודים והמוסלמים שנותרו בעיר, עד האחרון שבהם.‏

כעבור ארבע מאות שנים, כאשר הנוצרים סיימו את כיבוש ספרד מידי המוסלמים, הם ‏גירשו את היהודים והמוסלמים ביחד. אחרי "תור הזהב", הסימביוזה התרבותית ‏המופלאה של מוסלמים ויהודים, התחלקו מאות אלפי המגורשים, בני שתי הדתות, גם ‏בסבלותיהם. כמעט כל היהודים המגורשים נקלטו ברצון בארצות מוסלמיות ובארצות ‏שבשליטה מוסלמית.‏ ‏ אל נא ניתן למאבק המר הנוכחי בין שני עמינו, על כל גילוייו האכזריים, להשכיח ‏מלבנו את ההיסטוריה הארוכה שקדמה לו, כי היא הבסיס לעתידנו המשותף.

הייסורים העוברים עכשיו על העם הפלסטיני, ושאנחנו, כישראלים וכיהודים, מתנגדים ‏להם בכל ליבנו ובכל מעשינו, אינם קשורים למה שקרה ‏‎-‎‏ או לא קרה ‏‎-‎‏ בירושלים לפני ‏‏1973 שנים. ‏ ‏ אם יש בכלל קשר, הרי הוא דווקא הפוך. לולא האנטישמיות הנוצרית המודרנית, לא ‏הייתה התנועה הציונית נולדת כלל. כפי שהזכרתי לא פעם: מייסד התנועה הציונית, ‏בנימין זאב הרצל, קבע שהקמת מדינה יהודית היא הדרך היחידה להצלת יהודי אירופה. ‏האנטישמיות היא שדחפה ‏‎-‎‏ וממשיכה לדחוף ‏‎-‎‏ את היהודים לארץ-ישראל. ‏ ‏ לולא האנטישמים, היה החזון הציוני נשאר בגדר חזון ערטילאי. החל בפוגרום ‏בקישינב, דרך השואה, ועד האנטישמיות ברוסיה שדחפה באחרונה מיליון עולים לישראל ‏‎-‎‏ האנטישמיות הייתה ונשארה האויב המסוכן ביותר לעם הפלסטיני. יש הרבה אמת ‏בדברי הפלסטינים הטוענים שהם "הקורבנות של הקורבנות".

נוסף על כל הנימוקים המוסריים, גם זהו נימוק נגד אמירה העלולה להתפרש על-ידי ‏האנטישמים כדברי עידוד. ‏ ‏ בבוא השלום, נשב בירושלים ביחד, יהודים, נוצרים ומוסלמים. אני יודע שאתה חולם ‏על זה, וכך גם אני.

אני מקווה ששנינו נזכה לראות זאת בעינינו.

‏