‎500‎‏ אנשי חמאס ישבו מולי, בעלי זקנים שחורים ולבנים, שייח'ים נשואי-פנים וגם אנשים ‏צעירים.‏ בירכתי הבמה היו שורות אחדות של נשים. עמדתי על הבמה ודיברתי אליהם בעברית, כשעל ‏חולצתי ‏ הדגלים המשולבים של ישראל ופלסטין.

‏כפי שסיפרתי לא פעם, זה קרה כך: בסוף 1992 גירש ראש-הממשלה החדש, יצחק רבין, 415 ‏פעילים ‏ איסלאמיים רובם אנשי חמאס לגבול לבנון. כמחאה על כך הקמנו אוהלי-מחאה מול משרד ‏ ראש-הממשלה בירושלים. בילינו שם 45 ימים ולילות, פעילי-שלום ישראליים (שהקימו אחר-כך ‏את ‏ ‏"גוש שלום") וערבים אזרחי-ישראל, רובם חברי התנועה האיסלאמית. ברוב הזמן שרר שם קור ‏עז, ‏ ובמשך כמה ימים היו אוהלינו מכוסים בשלג. ניצלנו את הזמן לוויכוחים, למדנו משהו על ‏האיסלאם ‏ ולימדנו משהו על היהדות.‏

המגורשים עצמם שהו במשך שנה בשטח הגבעות, בין צבאות ישראל ולבנון. העולם כולו עקב ‏אחרי ‏ יסוריהם. בתום הזמן הורשו לחזור, וראשי החמאס בעזה ערכו להם קבלת-פנים חגיגית באולם ‏הגדול ‏ ביותר בעיר. הם הזמינו גם את הישראלים אשר מחו על הגירוש. התבקשתי לשאת דברים. דיברתי ‏על ‏ השלום. בהפסקה הזמינו אותנו לסעוד בחברתם, והתרשמתי מהיחס הלבבי של מאות הנוכחים.‏ אין ספק שגם השייח' אחמד יאסין ודובר המגורשים, עבד-אל-עזיז אל-רנתיסי, היו נוכחים ‏בחגיגה, ‏ אלמלא היו בכלא. ‏

אני מזכיר אירוע זה כדי לציין שתמונת חמאס כאויבת מושבעת של כל שלום ופשרה אינה ‏מדויקת. ‏ אמנם עברו מאז שנים, ונשפך בינתיים הרבה דם בפיגועים וב"חיסולים". אך גם עכשיו התמונה ‏ מורכבת הרבה מכפי שנראה. יש בחמאס מגמות שונות. הגרעין האידיאולוגי הקשה אכן שולל כל ‏ פשרה ושלום עם ישראל, הנתפסת כנטע זר בפלסטין, שהיא, על פי ההלכה האיסלאמית, וקף ‏‏(הקדש) ‏ מוסלמי. אך רבים מאוהדי חמאס אינם רואים בארגון מסגרת אידיאולוגית אלא מכשיר למאבק ‏ בישראל, לשם השגת מטרות יותר מציאותיות.

‏ השייח' יאסין עצמו הצהיר לפני כמה חודשים בעיתון גרמני שהמאבק יסתיים עם הקמת המדינה ‏ הפלסטינית בגבול .1967 לא מכבר הציע הודנה לשלושים שנה. (זה די מזכיר את הצעתו של אריאל ‏ שרון, שישראל תיסוג מעזה ומחלק של הגדה המערבית, במסגרת הסדר זמני שיימשך 20 שנה.) ‏ לכן, רצח השייח' לא שירת שום מטרה חיובית. זה היה מעשה איוולת. ‏ שלושת הגנרלים המנהלים למעשה את ישראל אריאל שרון, שאול מופז ומשה יעלון טוענים ‏שאמנם ‏ ‏"בטווח הקצר" הרצח יגביר את הפיגועים, אבל "בטווח הרחוק" זה יעזור "להביס את הטרור". ‏ הם נזהרים מאוד שלא להגדיר היכן נגמר "הטווח הקצר" ומתי מתחיל "הטווח הארוך". הגנרלים ‏שלנו ‏ אינם מאמינים בלוחות-זמנים.‏

אני מרשה לעצמי לומר לשלושת האסטרטגים הדגולים האלה: שטויות במיץ עגבניות. ‏ ליתר דיוק: שטויות בדם. ‏

הפעולה הזאת מסכנת את ביטחוננו האישי בטוח הקצר, והיא מסכנת את ביטחוננו הלאומי ‏בטווח הארוך ‏ פי כמה וכמה. בטווח הקצר היא הגבירה עוד יותר את המוטיבציה של אנשי החמאס לבצע ‏פיגועים קשים. ‏ כל ישראלי מבין זאת ונזהר עכשיו שבעתיים. אבל התוצאות הסמויות חמורות הרבה יותר. ‏ בלבם של מאות אלפי ילדים בשטחים הפלסטיניים ובארצות הערביות גרם הרצח לסערה של זעם ‏ ותאוות-נקם, יחד עם רגשות של תיסכול והשפלה מול פני חוסר-האונים של העולם הערבי. זה ‏מצמיח לא ‏ רק אלפי מתאבדים פוטנציאליים חדשים בארץ, אלא גם רבבות מתנדבים לארגונים ‏האיסלאמיים הקיצוניים ‏ ברחבי העולם הערבי. (אני יודע, מפני שאני הצטרפתי למחתרת בגיל ,15 בנסיבות דומות.)‏ לשום מחתרת אין נשק יעיל יותר מאשר קדוש מעונה. די באזכור אברהם שטרן ("יאיר"), שנרצח ‏על-ידי ‏ הבריטים בתל-אביב. דמו הצמיח את ארגון לח"י, שמילא כעבור ארבע שנים תפקיד-מפתח ‏במאבק לגירוש ‏ הבריטים מהארץ.‏

אך מעמדו של יאיר לא הגיע לקרסולי המעמד של השייח' יאסין. האיש כאילו נולד למלא את ‏תפקיד הקדוש: ‏ אישיות דתית, אדם משותק על כסא-גלגלים, מוגבל בגופו אך לא ברוחו, פעיל ששהה שנים בכלא, ‏מנהיג ‏ שהתמיד במאבקו גם אחרי שבנס יצא חי מניסיון-התנקשות קודם, גיבור שנרצח באופן פחדני ‏מהאוויר ‏ בצאתו מתפילה במיסגד. גם סופר גאון לא היה יכול להמציא דמות מתאימה יותר להערצת ‏מיליארד ‏ המוסלמים, בדור הזה ובדורות הבאים. ‏

רצח יאסין יגביר את האחדות בין הארגונים הפלסטיניים הלוחמים. גם כאן מתבקשת ההשוואה ‏עם המחתרת ‏ העברית. בשלב מסוים של המאבק בבריטים, גברה התסיסה בקרב ארגון ההגנה (הפת"ח של אז). ‏ההגנה ‏ ‏(ובתוכה הפלמ"ח) נראתה בלתי-פעילה, בשעה שאנשי אצ"ל ולח"י הצטיירו כגיבורים, המבצעים ‏פעולות מדהימות (ואכזריות). התסיסה הולידה בארגון ההגנה קבוצה שנקראה "עם לוחם", שהטיפה ‏לשיתוף-פעולה ‏ בין כל המחתרות. כמה מאנשי ההגנה אף עברו ללח"י. ‏

עכשיו זה קורה אצל הפלסטינים. הגבולות בין הארגונים הולכים ומטשטשים. אנשי פת"ח ‏משתפים פעולה ‏ עם אנשי החמאס והג'יהאד, בניגוד להוראות המוסדות הלאומיים, מתוך גישה של "הורגים אותנו ‏ביחד, ‏ אז בואו נילחם ביחד." תופעה זו תגבר ותגביר את יעילות הפיגועים.‏ הפופולריות של חמאס בקרב הציבור מרקיעה שחקים, וכפועל-יוצא גוברת היכולת לבצע פיגועים. ‏אין פירוש ‏ הדבר שהציבור מקבל את רעיון המדינה האיסלאמית, או שוויתר על השאיפה להקים מדינה ‏פלסטינית לצד ‏ ישראל. גם בקרב החמאס עצמו יש רבים הדוגלים במטרות אלה. אבל האהדה ההמונית לפיגועים ‏ולמפגעים ‏ משקפת את האמונה שהישראלים מבינים רק את שפת-הכוח, ושהנסיון מוכיח שבלי אלימות ‏קיצונית לא ‏ יושג דבר וחצי-דבר.‏

למרבה הצער, אין שום הוכחה ממשית לכך שזוהי אמונה מוטעית. האמת היא שמעולם לא השיגו ‏הפלסטינים ‏ דבר בלי אלימות, ולכן אין הרבה ערך לעצומות של אותם אישים פלסטיניים אהודים, הקוראים ‏עכשיו ‏ להפסקת המאבק החמוש. אין בכוחם להצביע על שום דרך ממשית אחרת, שתשכנע את הציבור ‏שלהם. ‏ ממשלתנו, לעומת זאת, מציגה זאת תמיד ובלי יוצא מהכלל כסימן של כניעה. ‏ בטווח הארוך עוד יותר יש ברצח יאסין סכנה קיומית ממש. במשך חמישה דורות היה הסכסוך ‏ הישראלי-פלסטיני בעיקרו מאבק לאומי התנגשות בין שתי תנועות לאומיות גדולות, שכל אחת ‏מהן תבעה ‏ את הארץ לעצמה. סכסוך לאומי הוא ביסודו רציונלי, וניתן לפתור אותו בדרך של פשרה. זה יכול ‏להיות קשה, ‏ אבל זה אפשרי. הסיוט שלנו היה תמיד שהמאבק הלאומי יהפוך למאבק דתי. כל דת טוענת לאמת ‏מוחלטת, ‏ ובמאבקים דתיים אין פשרות.‏

הפיכת השייח' יאסין לקדוש מעונה מרחיקה עוד יותר את הסיכוי שישראל תגיע אי-פעם אל ‏השלום והמנוחה, ‏ כשהיא מחוברת לשכנותיה ומשגשגת מבחינה כלכלית וחברתית. היא מגבירה את הסכנה ‏שהדורות הבאים של ‏ ערבים ומוסלמים יראו בה נטע זר, שהושתל בכוח במרחב הזה, ושחובת כל מוסלמי הגון, ממרוקו ‏ועד אינדונסיה, היא לפעול לעקירתו.‏

הבנות כאלו רחוקות מיכולת-התפיסה של משולש-הדמים שלנו. שרון, מופז, יעלון ודומיהם אינם ‏מבינים דבר מלבד הפעלת כוח גס בשרות לאומנות צרה. השלום אינו קוסם להם, והפשרה היא מילה גסה ‏לדידם. ברור ‏ לגמרי שנוח להם יותר שבראש העם הפלסטיני יעמדו לוחמי-דת קנאים מאשר איש-פשרות כמו ‏יאסר ערפאת.‏