ארנה מר הייתה אשה סוערת ומרתקת. היא הייתה בתו של פרופסור לרפואה, שהיה לאגדה עוד בחייו. בנעוריה הצטרפה לפלמ"ח, ומאז הפכה הכפייה לסימן-ההיכר שלה. אחרי המלחמה הצטרפה למפלגה הקומוניסטית, שהייתה אז הגוף השנוא ביותר במדינה, והתחתנה עם פעיל-מפלגה ערבי. שני בניה המפורסמים, ג'וליאנו וספרטק, נושאים שמות מהפכניים.

בראשית הכיבוש אימצה ארנה את מחנה-הפליטים ג'נין, ים של עליבות ומצוקה, והקימה בו אי של אור: תיאטרון לילדים. בעזרת ג'וליאנו, אז שחקן מתחיל, אספה קבוצה של ילדים בני 9-10 וערכה איתם הצגות באמצעים הפשוטים ביותר. היא דיברה ערבית שוטפת ומתוך הזדהות שלמה עם הסבל הפלסטיני עודדה את הילדים לתת ביטוי לזעם, לגאווה להתנגדות לכיבוש. על התמסרות זו זכתה ב"פרס-נובל האלטרנטיבי" בסטוקהולם. ערב מותה מסרטן, תשושה ושברירית, עוד ערכה ביקור-פרידה אצל "ילדיה" במחנה.

דמות כזאת יכולה למלא לבדה סרט באורך מלא. אך בסרט "ילדיה של ארנה", שביים ג'וליאנו, מככבים ה"ילדים" בצד ה"אם", והם ההופכים את הסרט למסמך יחיד במינו, סרט שאין לו תחליף לכל מי שרוצה להבין את האינתיפאדה.

לפני שנה עורר סרטו המרגש של מוחמד בכרי, "ג'נין, ג'נין", ויכוח סוער בישראל, ואף הגיע לבית-המשפט העליון. שני הסרטים עוסקים, בחלקם, באותו נושא - מאורעות ג'נין באפריל 2002, כאשר צה"ל פלש למחנה במסגרת מיבצע "חומת מגן". שניהם מבטאים אהדה עמוקה לצד הפלסטיני. אך ההבדל ביניהם עצום. בסרט של מוחמד בכרי מתוארים אנשי ג'נין כקורבנות של טבח. בסרט של ג'וליאנו מר מופיעים אנשי ג'נין כלוחמים המתמודדים עם העוצמה האדירה של צה"ל. הם דוחים בו בזעם את הטענה שהיה שם "טבח". הם רואים בכך עלבון והשפלה. גישתם מזכירה במקצת את זו של מורדי גטו ורשה שנותרו בחיים.

מה שהופך את הסרט הזה לבלתי-נשכח הוא החשיפה הכפולה של גיבוריו. ג'וליאנו צילם אותם כשהיו ילדים, חברי להקת התיאטרון של ארנה. הם ילדים כובשי-לב, שופעי חיים והומור. רואים אותם הולכים על ארבע, נובחים ומתרפקים זה על זה בתרגיל של "כלבים". רואים את אשרף, הילד המרשים ביותר, חולם על עתיד שבו יהיה "רומיאו פלסטיני". שומעים את דברי הילדים, החיים בזבל, בתנאים תת-אנושיים, כשהם חולמים ומתכננים את עתידם המזהיר בעולם חופשי ונורמלי.

בהמשך פוגשים אותם שוב, אחרי שהתבגרו והיו בינתיים לבחורים. אשרף שובה-הלב, החייכן, רומיאו הפלסטיני פוצץ את עצמו בפיגוע-התאבדות. לפני כן, כמקובל, הצטלם בקטע-פרידה: צעיר מזוקן, רציני, , נחוש, המסביר שהמוות עדיף על החיים בגיהינום של מחנה-הפליטים תחת כיבוש. אחרים נפלו - "נפלו" ולא "נטבחו" - בקרב הגדול על ג'נין.

הפלסטינים מתייחסים לג'וליאנו באמון מוחלט, למרות היותו "יאהודי" (בעצם הוא רק חצי-יהודי, אבל בעיניהם היה יהודי שלם). כך זכה בהזדמנות ששום ישראלי אחר לא זכה בה: הם איפשרו לו להילוות אליהם ולצלם אותם יומם ולילה, עד הסוף. וכך נוצרה תעודה יחידה במינה (ממש) ויקרה מפז: איך חיים ומתים אותם "חמושים", "בני-מוות", שצה"ל מדבר עליהם בהודעותיו והמוגדרים בישראל כ"בני מוות".

אנחנו רואים אותם נעים בקבוצות קטנות, מצוידים בנשק קל, או ישנים בבגדיהם, מוכנים בכל רגע להזעקה. הם יושבים ביחד, מעשנים בשרשרת, מתבדחים לפעמים כדרכם של לוחמים לפני קרב. מעל לכל מרחפת הרגשה של אחווה ושל רעות. הם בסך-הכל צעירים מלאי-חיים, היודעים שימיהם ספורים. איש מהם אינו קנאי דתי. כאשר התצפיות מודיעות להם בטלפון הסלולרי על התקרבות טור של צה"ל, הם יוצאים להסתער עליה, תת-מקלעים ואקדחים מול הטנקים, שחייליהם לובשי-השכפ"צים אינם נראים. זהו קרב חסר-סיכוי, והם יודעים זאת. אבל, כמו שהם אומרים, הם נחושים לא להיכנע, להיאבק עד הסוף. בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים". זהו הצד השני של ההודעות השיגרתיות של דובר צה"ל: "בחיפוש אחר מבוקשים נכנס צה"ל למחנה-הפליטים - התפתח קרב-יריות שבו נהרגו חמישה חמושים פלסטיניים ... לכוחותינו אין נפגעים ... "

אין זה סוד שבזמן האחרון שולח צה"ל את טורי השריון שלו לתוך הערים הפלסטיניות לא כדי "לעצור מבוקשים" או "לחסל פצצה מתקתקת", אלא כדי להוציא את "החמושים" האלה ממחבואם ולגרות אותם לתקוף את הטנקים - פעולה המשולה להתאבדות.

בסוף מודבקות התמונות של כמעט כל ילדי ארנה - שוב זה לצד זה - על הקירות, בכרזות המהללות את השהידים. הילדים, שנראו עליזים ומלאי תעלולים בראשית הסרט, הפכו בתצלומים לצעירים חמורי-סבר ומאיימים. בעיני מרבית הישראלים, אלה פשוט מחבלים, רוצחים ופושעים, שכל מטרתם היא "לשפוך דם יהודי". הם לא רואים בני-אדם, ואינם שואלים מניין באו ומה הביא אותם למעשיהם. לכן אינם מבינים את מקור כוחם ועקשנותם. בעיני הפלסטינים, אלה גיבוריהם הלאומיים, צעירים אמיצים ומסורים המחרפים את נפשם למען הכבוד והעתיד של עמם. אלתרמן פלסטיני היה מתאר אותם כ"מגש הכסף".

אשרף, "רומיאו הפלסטיני", מת יחד עם חבריו, כמו רומיאו בטרגדיה של שקספיר. אבל לצופה בסרט אין כל ספק שלכל אחד מהצעירים האלה יש עשרות שיתפסו את מקומו. בצאתי מהאולם ניקרה במוחי השאלה: כאשר יזכו הפלסטינים לבסוף בעצמאותם, והלוחמים האלה יהפכו לחלק מן המיתוס הלאומי, האם יתכן שהיחסים שנקשרו בימים האפלים ביותר בין הילדים האלה לבין ארנה מר ודומיה יוכלו אז לשמש בסיס להתפייסות בין ישראלים ופלסטינים? תמיד קשה מאוד לראות את הצד השני של המטבע, ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה, כאשר הכאב, הזעם והשינאה שולטים בכיפה. הסרט הזה מהווה הזדמנות נדירה לקבל תמונה שלמה ומציאותית יותר. זהו סרט מרגש מאוד וגם פוקח-עיניים. הוא מסביר מדוע צה"ל אינו יכול לנצח את האינתיפאדה - אף שהוא "מנצח כל יום", כפי שאמר השבוע אחד האלופים בגאווה עיוורת.