"הוי טננבוים, הוי טננבוים,

אתה נאמן כל-כך!

אתה ירוק לא רק בקיץ,

לא, גם בחורף המושלג,

הוי טננבוים, הוי טננבוים ... "

(שיר עממי גרמני לחג-המולד. "טננבוים" הוא עץ-אשוח.)

זהו פולחן ישראלי שגרתי: לוקחים עניין של מה-בכך, הופכים אותו למרכז ההווייה הלאומית, מקשטים אותו ורוקדים סביבו. הכל כדי לברוח מן הבעיות הלאומיות האמיתיות, המטרידות והמפחידות כל-כך. הפעם זה עץ-אשוח אמיתי. אדון בשם אלחנן טננבוים. הוא היה בשבי החיזבאללה. כדי להחזירו ארצה, יחד עם הגופות של שלושה חיילים, שיחרר אריאל שרון כמה מאות "מחבלים". מאז רועשת המדינה כולה, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע.

מדוע ביצע שרון את העיסקה? השבוע התגלה הסוד הנורא: האשוח הזה הוא חותנו לשעבר של אדם שהיה בקשרים עסקיים עם שרון לפני 30 שנה, כאשר מיליונר אמריקאי עזר לקצין-צבא עני בשם שרון לרכוש את החווה החקלאית הגדולה ביותר במדינה. האם שיחרר שרון מאות "מחבלים" כדי לעזור לחותן-לשעבר של שותף-לשעבר? האם יש כאן שערורייה ענקית? שחיתות מדהימה ומחרידה?

גם אם התשובה היא כן, אוכל להשיב על כך רק בשתי מלים: שימחת זקנתי. כרגיל, אין התקשורת שואלת את השאלות האמיתיות, מפני שהשאלות האמיתיות עלולות להרגיז אנשים חשובים. למשל: את ראשי מערכת-הביטחון. טננבוים הנ"ל הוא אלוף-מישנה במילואים. בתפקידו זה שותף באחד המיזמים הצבאיים הסודיים ביותר במדינה. אבל לפי הרמזים שהודלפו, הוא לא פחות חשוב ולא פחות סודי מהעסקים הגרעיניים שלנו (עיין ע' מרדכי ואנונו, להלן). עכשיו נמסר כי טננבוים היה בחייו האזרחיים נוכל מקצועי, מהמר כפייתי, בלתי-אמין בעניינים משפחתיים, שקוע בחובות ובעל קשרים הדוקים עם סוחרי-סמים לבנוניים. איך שותף אדם כזה בסוד צבאי הכי-הכי סודי וכו' וכו'?

אז ככה ... אף אחד לא ידע במה הוא עוסק. איש לא חקר. הוא לא סיפר על כך לממונה על הביטחון במערכת-הביטחון, אדם בשם יחיאל חורב. אז באמת, אם לא מספרים לחורב, איך הוא יכול לדעת?

כשנסע טננבוים לדובאי, ומשם הגיע לשבי החיזבאללה בלבנון, נרעש המימסד הבטחוני. אדם הנושא עימו סודות כאלה נמצא בידי האויב? מה סיפר להם ומה עוד יספר? מכאן שמערכת-הביטחון הייתה מוכנה לשלם כל מחיר כדי להחזירו כמה שאפשר יותר מהר. 50 "מחבלים". 500 "מחבלים", 5000 "מחבלים". לא חשוב. העיקר שיוחזר מיד. זה מובן. אילו גילה טננבוים את הידוע לו, היה גורם לביטחון-המדינה, לדברי המקורות הכי מוסמכים, "נזק שלא-ניתן-לתיקון." במקרים כאלה, חיוני לדעת אם אכן גילה או לא. לכן נקנתה שיבתו ביוקר, ומאז הוא נחקר ונחקר ונחקר.

החותן-לשעבר של הידיד-לשעבר פשוט אינו שייך לעניין. הקשר הזה פיקנטי, אבל לא חשוב. חשוב יותר לשאול: איך זה אדם כמו טננבוים היה שותף לסוד כזה? איך זה בכלל הגיע לדרגת אלוף-מישנה? מה טיבו של מנגנון-ביטחון האחראי לפאשלה כזאת? ואיך זה שיחיאל חורב, שהוא גם אחד מבעלי המשכורות הגבוהות ביותר במנגנון המדינה, לא עף כמו טיל? ועוד: אם אפשר להחזיר מאות "מחבלים" תמורת אדם חי ושלוש גופות, אולי החזקתם בכלא אינה חשובה כל-כך לביטחון המדינה? אולי החזקתם במאסר - הם ו-7000 "מחבלים" נוספים - מיותרת לגמרי? ואם כן, מדוע לא שוחררו לקידום השלום וכדי לחזק את מעמדו של ערפאת ב-1993 או של אבו-מאזן לא מכבר?

חורב ושות' כועסים על טננבוים, שחשף את קלונם. הם כועסים גם על מרדכי ואנונו, מאותה הסיבה. ואנונו היה טכנאי זוטר בכור הגרעיני בדימונה, מפעל כל-כך סודי עד שפעם היה אסור להזכיר גם את עצם קיומו. כשזה התגלה בכל זאת, טענה הממשלה שזה "מפעל טכסטיל". באתר זה, השמור ביותר במדינה, צילם ואנונו באופן חופשי. אחר-כך נסע לחו"ל, הפך לבודהיסט, אחר-כל התנצר (או להפך), ומסר את המידע שלו ותצלומיו לעיתון הבריטי "פיננשל טיימס". על סמך המידע קבעו מדענים שיש בידי ישראל 200 פצצות גרעיניות.

הגילוי היה אמין אך לא-רשמי, וכך חיזק את כוח-ההרתעה של ישראל מבלי שהממשלה נאלצה להודות בנכונותו. זה היה כל-כך נוח לממשלה, עד כי רבים התפתו לחשוב תחילה כי ואנונו הוא, בעצם, סוכן המוסד. אבל הוא לא היה כזה. להיפך, הוא היה פאשלה אדירה של מנגנון-הביטחון שבראשו עמד - ועדיין עומד - חורב הנ"ל. מכאן התגובה: ואנונו נחטף ברומא והובא ארצה בארגז,

כמו שטננבוים נחטף בדובאי על-ידי חיזבאללה והובא (כנראה) בארגז לביירות. ואנונו עוד הספיק להודיע על כך לתקשורת באמצעות כתובת על כף-ידו, בשעה שהובא לבית-המשפט. זה הרגיז את חורב ושות' עוד יותר. במשך הרבה שנים החזיקו אותו בבידוד מוחלט בכלא. עכשיו, כאשר ריצה את מלוא עונשו, הם לא רוצים לשחררו. ואם אינם יכולים להמשיך ולהחזיק בו (מאימת בית-המשפט), הם רוצים למנוע ממנו לנסוע לחו"ל או לדבר עם עיתונאים. למה? הטענה היא שאולי יש לו גם עכשיו, כעבור 20 שנה, מידע העלול לסכן את המדינה. זהו, אגב, אותו הנימוק שבגללו מסרבים שרותי-הביטחון האמריקאיים לשחרר את יונתן פולרד, שריגל לטובת ישראל והמרצה מאסר-עולם בכלא האמריקאי. הם מאמינים שפולרד יודע מיהו החפרפרת הישראלית בצמרת המימשל האמריקאי, האיש שהינחה את פולרד איזה מסמכים לגנוב ולהעביר לישראל. טננבוים, ואנונו, פולרד - כל אלה סיפורים מרתקים, מן הסוג העוזר לכלי-התקשורת לצבור תפוצה ורייטינג. ובעיקר - הם מסיחים את הדעת מהסכנות האמיתיות המאיימות עלינו: בניית החומה המפלצתית בשטחים הכבושים, תוכנית שרון לסיפוח יותר ממחצית הגדה המערבית, המאמץ המתמשך לריסוק הרשות הפלסטינית, מעגל-הדמים היומיומי של חיסולים-התאבדויות-חיסולים-התאבדויות, רצח ונקמה, מוות ומוות, והרס כל סיכוי לשלום. מי רוצה לחשוב על זה? מי רוצה לעסוק בזה?

נעים יותר לשיר ולרקוד סביב עץ-האשוח: "הוי טננבוים, הוי טננבוים ... "