אבות הציונות אמרו ש"קל יותר להוציא את היהודים מהגטו מאשר להוציא את הגטו מהיהודים." השבוע ניתן היה לומר זאת בהקשר חדש. מדינת-ישראל ניתקה את עצמה מהעולם והכניסה את עצמה לגטו. ולא רק באופן פיסי.

בהאג החל הדיון על גדר-ההפרדה. אנשי שרון הבינו שאין להם סיכוי לנצח בדיון הזה, ועל כן החליטו להחרים אותו. במקום להציג את טענותיהם בפני בית-הדין הבינלאומי, החליטו לערוך בהאג מופע-רחוב, לפי האימרה הישראלית הקלאסית: "אם הטענות שלך חלשות, הרם את הקול!" בתוך האולם נערך דיון משפטי. נציגי פלסטין טענו שהחומה בלתי-חוקית, מכיוון שהיא מוקמת בלב הגדה המערבית. לדבריהם, אם ישראל חוששת מפני פיגועי-התאבדות, היא רשאית בהחלט להקים חומה על גבולה, אך אין לה הזכות להקים אותה בלב השטח הכבוש, תוך הכנסת כל האוכלוסייה הפלסטינית למכלאות. לא נמצא באולם מי שיסתור טענה זו.

בחוץ ערכו אנשי שרון מופע ססגוני. כגימיק תקשורתי הובא מהארץ אוטובוס מפוצץ, ובתוכו מומחים לאיסוף חלקי-גופות. יחד איתם הובאו עשרות בני-משפחה של קורבנות פיגועים. השגרירות הישראלית הנפיקה תמונות של 900 הקורבנות האלה, וסטודנטים יהודים נשאו אותן בתהלוכה. המסר: היהודים מיסכנים, גם בארץ עושים להם פוגרום.

בהמשך היום ערכו הפלסטינים מופע נגדי, שבו דובר על 3000 קורבנות האינתיפאדה ותוארו ייסורי האוכלוסייה הפלסטינית תחת הכיבוש. תושבי האג היו עדים למעין אולימפיאדה של קורבנות. התקשורת העולמית הקדישה למופעים אלה כמה דקות, שחולקו שווה בשווה. מבחינתם, העיקר היה הדיון באולם בית-המשפט.

אבל בישראל הייתה התמונה שונה לגמרי. בסגנון שהזכיר את המשטר הסובייטי, התגייסה התקשורת כאיש אחד לרשות מערכת של שטיפת-מוח. כל תחנות הטלוויזיה, כל תחנות הרדיו, כל העיתונות הכתובה, ללא יוצא מן הכלל, השתלבו במאמץ הלאומי. הטלוויזיה והרדיו שידרו ללא הפסקה, מהבוקר ועד מאוחר בלילה, דיווחים מהאג שיצרו את הרושם שכל העולם מרותק למיצג-הרחוב הישראלי. דיוני בית-המשפט עצמו הוצגו כבלתי-חשובים, סתם תרגיל עלוב של ערבים ואנטישמים. ואילו ההפגנה הישראלית הפכה למרכז העולם. האוטובוס המפוצץ הופיע על המרקע עשרות רבות של פעמים בכל ערוצי הטלוויזיה בישראל, וכך גם המשפחות השכולות ותמונות הקורבנות. עוד ועוד ועוד. ההפגנה הפלסטינית המקבילה נראתה במשך כמה שניות. כך גם הדיון בבית-המשפט. גם לנציג הפלסטיני ניתן להגיד שלושה משפטים. כדי להוכיח עד כמה אנחנו ליברליים.

אך המסר לצופה ולמאזין בישראל היה חד-משמעי: זה היה ניצחון כביר לישראל. העולם כולו הבין שאנחנו המיסכנים בסיפור הזה, שהפלסטינים הם רוצחים, שהחומה דרושה כדי להציל את חיינו, ש"חיי היהודים חשובים יותר מאיכות-החיים של הערבים" – משפט ששודר גם הוא עשרות פעמים במהלך היום. צבא שלם של קצינים, שב"כניקים, כתבים, פרשנים ופרופסורים בירברו ללא הפסק במשך תריסר שעות ויותר, בכל התחנות, וכולם אמרו בדיוק את אותו הדבר: אנחנו מותקפים, אנחנו נרדפים, הערבים רוצחים, אנחנו מתגוננים. הכיבוש לא הוזכר כלל. מה פתאום. מה זה שייך לעניין.

במהלך השידור נערכה ליד מעון ראש-הממשלה בירושלים הפגנה של תנועות-השלום נגד הגדר. הטלוויזיה הממלכתית הקדישה לה ארבע שניות. בשום כלי-תקשורת ישראלי לא ניתן פיתחון-פה לשום דובר ישראלי נגד הגדר או (חלילה) בזכות בית-הדין הבינלאומי. זוהי תופעה מבהילה, מפני שהדבר מתרחש במדינה דמוקרטית. שום קג"ב או גסטאפו לא מאיים על חיי העיתונאים, שום גולאג או מחנה-ריכוז אינו ממתין למי שמפר את הקו הרשמי. הכל נעשה בהתנדבות, מתוך שיכנוע עצמי של התקשורת.

נכון, התקשורת החופשית בארצות-הברית הדמוקרטית נהגה גם היא כך בימים הראשונים של מלחמת-עיראק. אבל גם אז לא דבקה בה הפאראנויה של "העולם כולו נגדנו". למחרת הדיון הכריז סגן שר-הביטחון זאב בוים בכנסת שכל המוסלמים רוצחים מלידה, ושזה טמון אצלם בגנים. ואילו ידיד אישי של אריאל שרון גילה בטלוויזיה: "אריק אמר לי שהוא מודאג מאוד מעליית האנטישמיות הנוצרית. לדוגמה בסרטו של מל גיבסון על צליבת ישו. ועכשיו גם חלקים גדולים של העולם המוסלמי נגועים באנטישמיות." זוהי המנטליות של הגטו. את מדינת-ישראל הקמנו כדי להגבר עליה ולהיות אומה נורמלית, "עם ככל העמים". אירועי השבוע מראים שלא הצלחנו בזה. הגטו נמצא בתוכנו, עמוק עמוק. זה מטיל גם אור נוסף על חומת-ההפרדה. היא סוגרת את הפלסטינים במכלאות, אבל היא גם מחזירה אותנו למציאות הגטו, ולא רק באופן פיסי.

למאבק נגד החומה יש פנים רבות. זה לא רק מאבק לשחרור תושבי הגדה המערבית מהמכשול המפלצתי, ההופך את חייהם לגיהינום ומנסה לטרנספר אותם. ולא רק מאבק לשחרור שני עמי הארץ ממציאות הכופה עליהם מעגל-דמים מחריד, ההולך ומתרחב. זהו גם מאבק לשחרור האומה הישראלית מהגטו אשר בלבב פנימה.