פעם זה היה אחד ממופעי-הרחוב הכי פופולריים: אדם מרקיד דוב, להנאת העוברים-ושבים, הזורקים מטבעות לקופסתו. הדוב גדול ומפחיד, אך תנועותיו המגושמות מעוררות גלי-צחוק. הוא הרבה יותר חזק מאדונו, המחזיק אותו בשרשרת, אבל הוא נכנע לו לחלוטין. ממש מפליא.

הסמל הלאומי של ארצות-הברית אינו דוב, אלא עיט. הדוב הוא, כידוע, סמלה של רוסיה דווקא. אבל מי שמסתכל ביחסי שרון-בוש אינו יכול להימנע מהרושם שזוהי מהדורה חדשה של אותו מופע-רחוב ישן. אריאל שרון משתעשע עם הדוב האמריקאי. הוא מרקיד אותו, מקפיץ אותו, מצווה עליו לשכב, לקום, להסתובב ולהתגלגל, והציבור הישראלי נהנה מהמחזה המשעשע. כל כמה חודשים ממציא שרון תעלול חדש. הדוב מוחא כפיים, עושה כל מה שנדרש ממנו, עד שהמופע מאבד את טעמו. אז ממציא המפעיל מופע חדש.

זה קרה למופע שנקרא "מפת הדרכים". למען הדיוק, זאת לא הייתה המצאה של שרון, הדוב עצמו המציא את הריקוד. לבוש היה "חזון". ממש הארה. "שתי מדינות לשני עמים". משהו חדש ומהפכני. (אמנם, זה כבר נאמר בהחלטת האו"ם משנת 1947, שהביאה להקמת ישראל, ופעילי-שלום ישראליים ופלסטיניים מטיפים לרעיון זה כבר עשרות שנים. אך מוחו של הדוב עובד לאט, ומוטב מאוחר מאשר בכלל לא.)

החזון הזה הצמיח את "מפת הדרכים". מפה מסובכת ומורכבת. אילו היה נהג פשוט צריך למצוא את דרכו על מפה שכזאת, לא היה מגיע לעולם ליעדו. אבל המפה נשאה את חותמו האישי של נשיא ארצות-הברית, וגם את החתימות של אירופה, רוסיה והאו"ם. אז מי היה יכול להטיל בה ספק? המופע נפתח בעקבה. ג'ורג' דאבל-יו אוהב להצטלם על רקע מרשים.

נראה שהוא מקדיש חלק ניכר מזמנו וממרצו לבחירת הרקע לתצלום הבא – נושאת-מטוסים, אוגדה במיסדר, חיילים בבגדאד... גם הפעם מצא רקע מרשים: חוף טרופי, ים כחול, תמרים מתנשאים, נוף אקזוטי. שרון ואבו-מאזן שימשו כסטטיסטים בהצגה. הם קיבלו בטקס חגיגי את "מפת הדרכים", כמו שמשה רבנו קיבל – לא רחוק משם – את לוחות-הברית.

אבל תצלומים יכולים לשקר, וגם התצלום הזה היה מטעה. לא בוש היה המפעיל, אלא שרון. לא הדוב הרקיד את אדונו, אלא להפך. המופע היה ריק מתוכן. "מפת הדרכים" מתה עוד לפני שנולדה, כי שרון לא חלם כלל לנהוג על פיה. יש לו מפה אחרת, דרכים אחרות ויעדים אחרים. לכאורה, התשובה של שרון הייתה "כן, אבל … " הוא צירף להסכמתו 14 תנאים, שרוקנו את המסמך מכל תוכן. נקבע בהן שממשלת-שרון תיגש לביצוע חלקה בעיסקה רק אחרי שהפלסטינים יעשו שורה של דברים בלתי-אפשריים. מובן שהפלסטינים לא יכלו לעשות זאת, והתוצאה הייתה שאבו-מאזן נעלם מהנוף. ושרון? הוא שיחק את המשחק עד הסוף. שלח שליחים לוושינגטון, ניהל שיחות, קיבל נציגים אמריקאיים, ביקר בבית הלבן ונשבע בכל הזדמנות שאין לו מטרה קדושה יותר מאשר להגשים את חזונו של בוש. הנשיא האמריקאי ממש התמוגג מהצהרותיו של "איש השלום" הזה.

לפי מפת-הדרכים, היה על שרון לפנות את כל ההתנחלויות שקמו מאז הגיע לשלטון בראשית 2001. אבל הוא הרקיד את הדוב ימינה ושמאלה, עד שנתבלבלה דעתה של החיה המסכנה. לא כל ההתנחלויות, אלא רק "מאחזים". ולא כל המאחזים, אלא רק המאחזים "הבלתי-חוקיים" (בלתי-חוקיים על פי החוק של שלטונות הכיבוש הישראליים.) ולא כל המאחזים הבלתי-חוקיים, אלא רק אחד או שניים. ולבסוף לא פורק אפילו מאחז אחד. אך הדוב האמריקאי המשיך לרקוד בשימחה. בינתיים קמו עשרות מאחזים חדשים, כולם "בלתי-חוקיים". ממשלת ישראל חיברה אותם לקווי החשמל והמים וסללו אליהם כבישים. הושקעו בהם סכומי-עתק שנלקחו מתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה של אזרחי ישראל. גם ההתנחלויות הקודמות התרחבו בקצב מטורף. נוף הגדה המערבית משתנה במהירות.

בכל פינה נפרצו כבישים חדשים למתנחלים. והדוב רקד. ולכל אלה נוספה "גדר ההפרדה". תחילה הוצגה כגדר-ביטחון, וההנחה הייתה שתקום פחות או יותר לאורך הקו הירוק. במהרה התברר שהיא פולשת עמוק לתוך הגדה המערבית, מספחת שטחים גדולים ועושה צחוק ממטרת "מפת-הדרכים" – מדינה פלסטינית בת-קיום. הלוויין האמריקאי צילם את הכל, והדוב האמריקאי המשיך לרקוד. העיקר הוא ששרון ממשיך להלל את "מפת הדרכים" ואוהב את אמא אמריקה.

ואז המופע הזה נמאס לשרון, מה גם שהדוב עלול היה להתעייף או להתעצבן. הוא המציא ריקוד חדש: "התנתקות חד-צדדית". עוזבים את רצועת-עזה, מפרקים שם 14 התנחלויות, וגם כמה התנחלויות בגדה המערבית. הכל מתחיל מחדש. שולחים שליחים לאמריקה. מקבלים שליחים מאמריקה. דובי נוסע לקונדוליסה. אלוף נפגש עם גנרלים. שרון יבקר בבית הלבן. ובישראל עצמה מקימים למופע תפאורה מתאימה בצורת הפגנות סוערות של מתנחלים, הכרזות של רבנים, איומים בפירוק הקואליציה, עשרות מאמרים של פרשנים מלומדים המבטיחים שהפעם, הפעם הזאת, הפעם ה-101, הוא ממש רציני. הפעם שרון מתכוון למה שהוא אומר.

בוושינגטון צוהלים. טוב, אז זה לא בדיוק "מפת הדרכים", אבל אפשר להעמיד פנים שזה כן. העיקר ששרון מתגלה שוב כ"איש שלום", מוכן לסגת ולפרק התנחלויות. מי היה מאמין.

השבוע שלח בוש שלושה שליחים לשרון (ביניהם אליוט אברמס, יהודי טוב שהוא יותר ציוני משרון, אם אפשר) כדי לשאול בנימוס: מאיפה רוצה שרון לסגת? אילו התנחלויות הוא רוצה לפנות? מתי זה יקרה בדיוק? ואולי, בבקשה, אפשר לראות מפה? שרון צוחק להם בפנים. אז ככה, מפה אין, מועדים אין, אין כלום. זה רעיון. עובדים על זה. הנה, יש אלוף אמיתי שממש כבר חושב על זה. בוודאי. יחשבו, יחברו ניירות, יטוסו לוושינגטון ובחזרה, דובי ייפגש עם קונדוליסה, שרון ייפגש עם בוש. (בינתיים מתבקשים האמריקאים לתת עוד כמה מיליארדים, כדי שאפשר יהיה לשלם פיצויים למתנחלים. אחרי שהאמריקאים שילמו מיליארדים כדי לשתול את המתנחלים במקום שהם נמצאים, יהיה זה רק צודק שישלמו עוד כמה מילירדים כדי לעקור אותו משם.) כך זה יימשך, עד שגם התעלול הזה יימאס על שרון. אז ימציא מופע חדש. העיקר שהדוב ימשיך לרקוד.