באחד מפרקי הסדרה הבריטית המעולה "יס, מיניסטר!", לימד המנכ"ל סר האמפרי את השר שלו איך להשתמש בוועדות-החקירה: לוקחים שופט מכובד בדימוס, כסיל עם תעודות, וממנים אותו כיו"ר ועדת-חקירה, תמורת שכר הגון. עוזרים לו להגיע בעצמו למסקנות המבוקשות, מזינים אותו בנתונים מתאימים ורומזים לו על תואר של לורד. ההמשך ידוע מראש.

כרגע פועלות במקביל ובנפרד שלוש ועדות-חקירה - אחת בארצות-הברית, אחת בבריטניה ואחת בישראל. כל השלוש אמורות לגלות מדוע סיפקה קהילת-המודיעין לממשלה ידע כוזב על הימצאות נשק להשמדה המונית בידי סדאם חוסיין. שלוש ועדות, שלוש פארסות.

הוועדות אינן דרושות, כמובן, לבירור האמת. הן דרושות לטיוח. כדי להבין מה קרה אין צורך בשופט מכובד, לורד, סנטור-לשעבר או מוסדניק שיצא מכלל שימוש. די בשכל בריא. ברור שמי שמרכיב ועדת-חקירה קובע מראש את התוצאה. כשלוקחים אנשי-ממסד כדי לחקור את הממסד, המסקנה תהיה שהממסד בסדר גמור.

בישראל, למשל, הייתה לנו ועדת אגרנט. לקחו שופט עליון מכובד, שמו אותו בראש ועדה והטילו עליה לחקור מי אשם במחדלי מלחמת יום-כיפור. הגבילו את החקירה מראש לימים הראשונים של המלחמה, כדי שלא יחקרו מה קדם לזה (החלטות הממשלה). התוצאה: ראש-הממשלה (גולדה מאיר) ושר-הביטחון (משה דיין) יצא צחים כשלג, כל האשמה הוטלה על כמה קציני-צבא. (המסקנות היו כל-כך שערורייתיות עד שהציבור התקומם נגדן כאיש אחד. מסקנות הוועדה נזרקו לפח-האשפה, גולדה ודיין נאלצו להתפטר.)

בבריטניה השיטה של סר האמפרי עדיין פועלת היטב. באחרונה לקחו שופט מכובד וכו' וכו', הטילו עליו לקבוע אם ראש-הממשלה סילף דו"חות מודיעין כדי לגרור את המדינה למלחמה. השופט הנכבד פסק, כמובן, שראש-הממשלה היה בסדר גמור, ושהתקשורת העוינת (במקרה זה: הבי-בי-סי) אשמה בכל.

בבריטניה, שלא כמו בישראל, כאשר שופט עליון פוסק, הכל קמים על הרגליים ושרים "אל נצור את המלכה". אמנם, כמה צעירים חבשו פיאות של שופטים ושפכו טיח על מעון ראש-הממשלה, כדי לרמוז שמסקנות הלורד-השופט היו מלאכת טיוח. תגמור ראשונה. אחריה תבוא הוועדה הבריטית החדשה (האמורה לחקור רק את קהילת-המודיעין, אחרי שהשופט-הלורד חקר את החלטות הדרג המדיני). בסוף, ורק אחרי הבחירות, אמורה הוועדה האמריקאית לפרסם את מסקנותיה. כל שלוש הוועדות דומות זו לזו להפליא: הן מונו על-ידי המנהיגים הפוליטיים, שאסרו עליהן לחקור את מעשי הדרג המדיני וציוו לחקור רק את טיב המידע שמסרו מוסדות-המודיעין לממשלות.

הנשיא ג'ורג' בוש גרר את ארצות-הברית למלחמה בטענה שיש בידי סדאם נשק-להשמדה- המונית המאיים על ביטחון ארצות-הברית. סדאם התכוון למסור את הנשק הרצחני לטרוריסטים של אל-קאעידה, שיפעילו אותו בערי ארצות-הברית ויהרגו מאות אלפים, אם לא מיליונים.

ראש-הממשלה טוני בלייר הודיע לעמו שסדאם יכול להפעיל את נשק-ההשמדה נגד ערי בריטניה תוך 45 דקות (לא 40, לא 50, אלא בדיוק 45 דקות). בישראל חילקה ממשלת שרון מסיכות-גאז לכל האוכלוסייה ויצרה פאניקה המונית, בטענה שסדאם ישגר לעברנו טילים בעלי ראשי-חץ כימיים. ובכן, האמריקאים והבריטים כבשו את עיראק ולא נמצא שם שום נשק-להשמדה-המונית. לא כימי, לא ביולוגי, לא גרעיני. לא כלום.

אז איך כשלו כל שירותי-המודיעין המהוללים האלה? איך סיפקו למנהיגיהם הפוליטיים מידע כוזב וגרמו לבוש, בלייר ושות' לפתוח במלחמה, שבה נחרבה מדינה ונהרגו (וממשיכים להיהרג) בני-אדם רבים? השכל הישר יענה: בוש ובלייר "רומו", מפני שרצו להיות מרומים. בוש והניאו-שמרנים ששלטו בוושינגטון החליטו מלכתחילה לתקוף את עיראק, בעיקר כדי להשתלט על משק הנפט, וסיפורי- הסבתא על הנשק-להשמדה-המונית נועדו רק לספק אמתלה שתפחיד את ההמונים. האם המנהיגים תבעו ממוסדות-המודיעין במפורש לספק להם דו"חות שקריים? חס וחלילה. כל ועדות-החקירה יקבעו שלא היה כדבר הזה. ובצדק. המנהיגים לא דרשו זאת, מפני שלא היה כל צורך לדרוש. מנהלי מוסדות המודיעין בארצות-הברית, בבריטניה ובישראל ידעו היטב מה מצפים מהם, והם סיפקו את הסחורה. הם ידעו באיזה צד של פרוסת-הלחם מרוחה החמאה. האם אנשי-המודיעין זייפו לשם כך את הנתונים שלהם? לא היה צורך. המודיעין אוסף כמויות אדירות של חומר. מן הערימה האדירה הזאת הוא אמור לשלוף את החומר שנראה לו מוסמך. והנה, באורח פלא, החומר המוסמך הוא תמיד החומר המתאים לשליטים הפוליטיים.

מרכז הכובד של כל סוכנות-מודיעין אינו איסוף החומר עצמו, אלא מלאכת ההערכה. איך מרכיבים מאבני המוזאיקה את התמונה הסופית? זהו עניין של שיקול-דעת ואינטואיציה, הכפופים ל"קונספציה". זוהי התבנית המחשבתית הפועלת בראשם של ראשי-המודיעין. ומכיוון שראשי-המודיעין ממונים על-ידי השליטים הפוליטיים, אין פלא שהקונספציה שלהם מתאימה כמעט תמיד לקונספציה של השליטים.

אני מנבא שכל שלוש ועדות-החקירה, כל אחת בארצה, תקבענה (א) שהמנהיגים הפוליטיים לא דרשו מאנשי-המודיעין לזייף את המסקנות ולא הפעילו עליהם השפעה או לחץ, (ב) שאנשי- המודיעין פעלו ביושר וסיפקו את ההערכה המודיעינית לפי מיטב הבנתם ומצפונם, (ג) שכולם פעלו על פי מיטב המידע שהיה מונח לפניהם, ו(ד) שהיה כשל מקצועי מצער. (ועל דרך ההגזמה: שהש"ג בשער מפקדת המודיעין הוא האשם.) אף אחת משלוש הוועדות לא תגיד את המובן מאליו: המודיעין כפוף לנשיא (בארצות-הברית) ולראשי-הממשלות (בבריטניה ובישראל). הם הנושאים באחריות. הם הממנים את ראשי המודיעין ואמורים לפקח עליהם. לכן, מול כשל מודיעיני קולוסאלי כזה, על שלושתם להתפטר. זה לא ייאמר ולא יקרה.

אם כל האשמה לכישלון תוטל על אנשי המודיעין, כדאי לעמוד על טיבם. בכל העולם הם זוכים להערצה. המסתוריות העוטפת אותם יצרה פולחן כמעט-דתי. להקה שלמה של סופרים ועיתונאים מתפרנסת ממנו. איש-המודיעין המצטייר בספרות זו הוא אדם-עליון מסוגו של סמיילי, הגיבור של הסופר ג'ון לה-קרה. איש מבריק, בעל אינטליגנציה גאונית, קר-מזג, מתוחכם, הטווה את קורי-העכביש שלו בסבלנות עילאית.

למרבה הצער, איש כזה אינו קיים. כמו שאומרים באנגלית: האינטליגנציה ושרות האינטליג'נס (מודיעין) לא הולכים ביחד. איך אני יודע? יש כמה מבחנים פשוטים, שאדם הגיוני יכול להשתמש בהם. מבחן ראשון: האיכות האנושית. כל אנשי המודיעין יוצאים אי-פעם לגמלאות, ואז רואים אותם כמו שהם, בלי צנזורה ובלי מעטה המסתוריות. ומה רואים? יש ביניהם כמה אנשים אינטליגנטיים. יש ביניהם לא-מעט כסילים גמורים. אבל רובם המכריע הם אנשים ממוצעים, רדודים למדי, בעלי דעות קונפורמיסטיות להחריד. לא היינו סומכים על שכמותם כיועצי-השקעות שלנו. זה די מדהים ומחריד שאנשים אלה קבעו גורלות של עמים.

בישראל זה בולט במיוחד, מפני שאנשי-מודיעין בדימוס מבוקשים כפרשנים פוליטיים בכל כלי-התקשורת. מסתבר שמנת-המשכל הממוצעת שלהם אינה עולה על הממוצע בכנסת. ומכיוון שאין להניח שהיו לפני כן גאונים, ורק ביום פרישתם פגע תהליך נוירולוגי מסתורי ביכולתם השכלית, אין מנוס מהמסקנה שגם קודם לכן הם היו בינוניים-מינוס. במנגנון שבו שולטים אנשים כאלה, גם אדם אינטליגנטי נטמע. הוא מתאים את עצמו כדי לשרוד.

מבחן שני: התוצאות. כבר נמאס להזכיר את הפאשלות הקלאסיות של המודיעין במלחמת-העולם השניה. הרוסים הופתעו על-ידי הפלישה הגרמנית לארצם, האמריקאים על-ידי הפצצת פרל-הארבור. המודיעין האמריקאי הופתע לחלוטין על-ידי קריסת ברית-המועצות. המודיעין האמריקאי והישראלי הופתעו לגמרי על-ידי מהפכת חומייני באיראן. המודיעין הישראלי הופתע על-ידי ריכוז הצבא המצרי בסיני ב-1967, על-ידי ההתקפה המצרית-סורית ב-1973, על-ידי עליית החיזבאללה בדרום-לבנון, על-ידי האינתיפאדה הראשונה והשניה ועל-ידי רצח רבין. המודיעין האמריקאי לא חלם על הפצצת המגדלים-התאומים.

הרשימה ארוכה.

למוסדות המודיעין של ארצות-הברית, בריטניה וישראל לא היה אף מושג קלוש על המתרחש בעיראק של סדאם, ואם יש או אין לו נשק כזה או אחר. הם ניחשו. ואם כבר מנחשים, כדאי לנחש מה שהשלטון רוצה לשמוע.

"האם יש לסדאם נשק-להשמדה-המונית?"

"יס, פריים מיניסטר!"