אסקימואי שהגיע העירה רואה בפעם הראשונה זכוכית. הזכוכית הזכירה לו קרח. גם הקרח שקוף. גם הזכוכית שקופה. את הקרח אפשר ללעוס. אז האסקימואי שם את זכוכית בפה והתחיל ללעוס.

זהו תרגיל פשוט בתורת ההגיון. הוא בא להזהיר אותנו מפני שימוש פשטני באנאלוגיות. האנאלוגיה היא מכשיר שימושי במקרים רבים, אך תמיד כדאי לבחון עד כמה דומה המשל לנמשל. אסור להשתמש בה באופן עיוור, שמא תביא למסקנות מופרכות. כדאי לנו לזכור זאת כאשר אנחנו משתמשים, לדוגמה, במושג "אפארטהייד" לגבי הסכסוך שלנו, מתוך תקווה שהעולם יפעיל לחץ מכריע על ממשלת-ישראל כפי שהפעיל, בשעתו, על הממשלה הגזענית של דרום-אפריקה.

"אפרטהייד" פירושו "ניפרדות" באפריקאנס, שפת הלבנים יוצאי-הולנד בדרום-אפריקה. מדיניות האפארטהייד נועדה, להלכה, "להפריד" בין לבנים ולא-לבנים, ולמעשה לשלול מהשחורים את כל זכויותיהם.

כחלק מן המדיניות הזאת הקים השלטון הגזעני הלבן מובלעות לשחורים, שבהם ניתנה להם אוטונומיה מדומה. כל מובלעת כזאת נקראה רשמית "מולדת בנטו", על שם הבנטוס, אחד העמים השחורים בדרום אפריקה. בעולם הדביקו לה, בלעג, את התואר "בנטוסטן".

קל מאוד למצוא הקבלה בין הבנטוסטנים ובין המובלעות שאריאל שרון מתכנן לכלוא בהן את הפלסטינים, במסגרת "הצעדים החד-צדדיים" שלו. התוואי של גדר-ההפרדה, ההולכת וקמה בגדה המערבית, יוצר כתריסר "בנטוסטנים" גדולים וקטנים. לכן אפשר בהחלט לקרוא לה "חומת-אפארטהייד", מה גם שהמילה "הפרדה" היא כמעט תרגום מדוייק של המושג האפריקאי.

גם המציאות בשטחים הפלסטיניים הכבושים דומה במידה רבה למציאות של אפארטהייד. יש כבישים (טובים) השמורים למתנחלים ולצה"ל, ויש כבישים (גרועים) בשביל הפלסטינים. המחסומים והחסמים הבלתי-ספורים, העוצרים את הפלסטינים בעוד שהישראלים עוברים על פניהם ביעף, מתאימים היטב למציאות זו.

אבל אסור להביא את ההשוואה עד אבסורד ולהסיק ממנה מסקנות מופרכות, כי נקודות-השוני בין שני הסכסוכים אינן נופלות מנקודות-הדמיון. - קודם כל: יחסי-הכוחות. הלבנים בדרום-אפריקה היוו בקושי 10% מאוכלוסיית המדינה. השחורים היוו 77%, והשאר היו בני-תערובת ו"צבעונים", הודים ואחרים. (מהטמה גנדי, כזכור, התחיל את הקאריירה שלו כעורך-דין צעיר בדרום-אפריקה, ושם לחם את מלחמותיו הראשונות למען זכויות ההודים והשחורים.). בשטח ישראל-פלסטין, בין הים והירדן, מהווים היהודים-הישראלים רוב של כ-60%. בישראל עצמה מהווים היהודים יותר מ-80%. גם אם מצב זה ישתנה בעתיד, בגלל הפער בריבוי הטבעי, לא ייווצר יחס מספרי הדומה לדרום-אפריקה. - גם בשיא המשטר הגזעני, היה המשק הדרום-אפריקאי מבוסס כולו על עבודת השחורים, ולא יכול היה להתקיים בלעדיהם. לא כן המצב בארץ. אמנם היה נוח למשק הישראלי אחרי 1967 להשתמש בעבודה הזולה של הפלסטינים, אך כאשר שמה האינתיפאדה קץ למצב זה, יובאו לארץ עובדים זרים זולים עוד יותר.

• חשוב עוד יותר ההבדל בתפיסת הצדדים לסכסוך. לא הלבנים ולא השחורים

כפרו מעולם באחדות המדינה הדרום-אפריקאית. המאבק היה על השלטון במדינה, לא על שלמותה. היו שהציעו ללבנים להתרכז בדרום המדינה ולהקים שם מדינה לבנה נפרדת, אך הצעה זו נדחתה על-ידי הלבנים מכל וכל. היו להם אדמות ומפעלים בכל רחבי המדינה, ולא היה להם שום חשק לוותר עליהם. (הצעות אלה הושמעו לא-פעם דווקא על-ידי ישראלים, שהציעו להחיל את הניסיון שלנו על ארץ שבה המציאות שונה לגמרי. דויד בן-גוריון הציע בשעתו לשארל דה-גול להחיל ניסיון זה גם על אלג'יריה ולהקים בחלק ממנה מדינה נפרדת למתנחלים הצרפתיים. גם דה-גול דחה את ההצעה מכל וכל.)

• גם הלבנים וגם השחורים הגדירו את עצמם כדרום-אפריקאים. גם בשיא המאבק האכזרי,

הייתה המטרה המוצהרת של המורדים השחורים להקים חברה דרום-אפריקאית רב-גזעית. ואכן, פתרון זה הוא שהתקבל על-ידי הרוב הגדול של בני שני הגזעים, ועד עכשיו, לפחות, הוא מחזיק מעמד.

המציאות הישראלית-פלסטינית שונה לחלוטין. שום בר-דעת לא יכחיש שיש כאן שתי אומות שונות, בעלות תודעות לאומיות שונות וסותרות. ניסיון מלאכותי ליישם בארץ את הפתרון הדרום-אפריקאי לא יצלח, כשם שלא היה מצליח ניסיון ליישם בדרום-אפריקה את הפתרון הישראלי-פלסטיני.

• הבדל חשוב אחר נעוץ ביחס העולם לשני הסכסוכים. המשטר הגזעני הדרום-אפריקאי לא

זכה מעולם באהדת העולם. ראשי "המפלגה הלאומית האפריקנרית", שהגיעו לשלטון בבחירות 1948 וטבעו אז את הסיסמה "אפארטהייד", שיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת-העולם השניה. אחדים מהם אף ישבו בשל כך בכלא. לעומת זאת, ישראל הציגה את עצמה מלכתחילה כ"מדינת קורבנות השואה", וזכתה באהדה גורפת בעולם. למרות שממשלות-ישראל הצליחו לבזבז חלק גדול מאהדה זו, גם היום נמנעים רבים וטובים בעולם מלמתוח ביקורת על מעשי ישראל, שמא ייראו כאנטישמים.

וכמובן, מעולם לא היו שישה מליון אזרחים אמריקאיים ממוצא אפריקנרי. אמנם, היחס לישראל משתנה בהדרגה לרעה. לא נשאר דבר מתדמית "המדינה הקטנה והאמיצה המוקפת אויבים", וגם לא מ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אנחנו מצטיירים יותר ויותר כעם כובש ואכזר, מדינה בריונית הרומסת את החוק הבינלאומי וכללי המוסר. גדר-ההפרדה, המחסומים ושאר אמצעי הכיבוש טוחנים את האהדה לישראל עד דק, והופעתנו בבית-המשפט הבינלאומי תנחיל לנו מכה גדולה נוספת. אבל כל זה עדיין רחוק מאוד מהיחס העולמי לדרום-אפריקה. מי שמקווה שלחץ דעת-הקהל העולמית יפיל את המשטר בישראל כפי שהפיל את המשטר הגזעני בדרום-אפריקה משלה את עצמו.

הציבור העולמי יכול וחייב למלא תפקיד חשוב במאבק לחיסול הכיבוש ולכינון שלום המבוסס על "שתי מדינות לשני עמים". ישראל אינה יכולה להתעלם, בטווח הארוך, מדעת האנושות. כמו שאמר תומס ג'פרסון: "שום מדינה אינה יכולה לכלכל את מעשיה מבלי לכבד את דעת העולם". אך המאבק העיקרי הוא בתוך הציבור הישראלי פנימה, והעול העיקרי מוטל על שכמם של שוחר-השלום, רודפי-הצדק ואנשי-המוסר בחברה הישראלית. איש לא יוכל לשחררם מחובה זו.