על הערבים האלה באמת אי-אפשר לסמוך. קחו את קדאפי. במשך עשרות שנים התנהג כמוקיון. כל העולם צחק עליו כל הזמן (עם הפסקות קצרות, כשהפיל מטוס צרפתי ומטוס של פאן-אם בלוקרבי). לוב שלו הייתה "מדינה סוטה", ממש מצורעת בינלאומית. היא ייצרה נשק להשמדה המונית. האמריקאים שנאו אותה, ומפעם לפעם גם הפציצו אותה. באחת ההפצצות אף הרגו את בתו של קדאפי עצמו.

על קדאפי יכולנו לסמוך. הוא סיפק לנו עילה לייצר כל מיני סוגים של נשק השמדה. כולם הבינו שמול אנשים כאלה ישראל זקוקה לפצצת יום-הדין, ושאין מה לדבר על שלום. ואז, פי-תאום!

פתאום קדאפי הופך לחביב העולם. רק תראו אותו, בגלימה הבדואית שלו: אדם רציני, יעני, מדינאי מפוכח ושקול. מיישב סכסוכים. משלם הון לקורבנות המטוסים שהפיל. מזמין את האמריקאים לפקח בעצמם על השמדת הנשק להשמדה. מתחנף לנשיא בוש. עושה מחוות כלפי ישראל. מחר - אלוהים ישמור! - יזמין את בוש לתווך בינו לבין עמיתו היקר שרון. אם בוש יתחיל לפנק את קדאפי, הוא יפנק את שרון פחות. הוא עלול, ירחם השם, לדרוש שגם אנחנו נפרק את הנשק להשמדה המונית.

או קחו את איראן. טוב, הם לא ממש ערבים, רק מוסלמים, אבל כל המוסלמים אותו הדבר. שונאי ישראל. זוממים להשמידנו. על איראן אפשר היה לסמוך. תמיד יש שם מישהו שצועק "מוות לאמריקה! מוות לישראל!" מייצרים פצצה אטומית. נשבעים לקבור את השטן הגדול יחד עם השטן הקטן (אנחנו). נכון שמכרנו להם קצת נשק, ככה בשקט, בהסכמת האמריקאים (זוכרים את איראן-גייט?) אבל זה לא נחשב. הנשיא בוש אפילו הכניס אותם לרשימת "ציר הרשע". יכולנו לקוות שאחרי כיבוש עיראק, האמריקאים יטפלו בהם. בין אפגניסטאן ועיראק, איראן דומה לאגוז בין זרועות מפצח-אגוזים ענקי. ואז, פי-תאום!

פתאום איראן נוטפת דבש. מודה לאמריקאים על העזרה שהושיטו לקורבנות הרעש הגדול. מזמינה מפקחים בינלאומיים שיבדקו את המתקנים הגרעיניים שלהם. והאמריקאים - לא להאמין! - מאמינים להם. משמיעים זמירות של פיוס. ויש כבר שדורשים מאתנו שננהג כמו לוב ואיראן, ונפתח את המתקנים שלנו לפיקוח בינלאומי! אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת סוריה. אם היה עם ערבי אחד שיכולנו לסמוך עליו עד הסוף זה היה העם הסורי. שונאי-ישראל מבטן ומלידה. קשוחים. בלתי-מתפשרים. צוברים נשק כימי וביולוגי. נכון, שומרים על השקט בקו שביתת-הנשק עם ישראל, אבל מפעילים נגדנו את חיזבאללה. ומארחים בדמשק את מפקדות-הטרור.

ממשלת בוש הגדירה אותם כטרוריסטים. שמה אותם על הכוונת. הידידים שלנו בפנטגון, וולפוביץ ושאר הניאו-ציונים, הבטיחו לנו שסוריה תהיה המועמדת הבאה לפלישה, מיד אחרי עיראק.

גם התורכים, ידידינו הטובים, יכלו להשתתף בחגיגה. הרי יש להם סכסוך עם סוריה זה שבעים שנה, מאז שהצרפתים (ששלטו אז בסוריה) העבירו לתורכיה את חבל-איסקנדרון הסורי. והסכסוך הזה התעמק עוד יותר כאשר סוריה תמכה במרד הכורדים בתורכיה, וגם דרשו חלק גדול יותר ממימי הפרת, הנובע בתורכיה. ועכשיו פי-תאום!

פתאום הבחור הזה, בשאר, משנה כיוון בן-לילה. לפתע הופך אל-אסד ("האריה") לאל-תעלב ("השועל"). רוצה שלום. רוצה לעזור לאמריקאים. מזמין את ישראל לחידוש המשא-ומתן. מבקר בתורכיה וכורת אתם ברית למלחמה בעצמאות הכורדים בעיראק. וזה מסוכן. זה נורא מסוכן. האמריקאים עלולים ללחוץ עלינו לעשות שלום ולהחזיר את הגולן. נכון, בינתיים הם מגיבים בקרירות, אבל זה עלול להשתנות.

ככל שיתקרבו הבחירות באמריקה, וככל שיריבי בוש יתארו את מלחמת-עיראק ככישלון אחד גדול, כך יהיה בוש מעוניין להוכיח שהמלחמה הצליחה מעל לכל המשוער. ולראייה: קם "מזרח תיכון חדש" (אבוי, בלי שמעון פרס). איראן, סוריה ולוב חדלו ממעשיהם הרעים והצטרפו למחנה האמריקאי. כל הנשק להשמדה המונית פורק, חוץ מאשר בישראל.

אין פלא שממשלת-שרון נתונה במבוכה קשה. היא עושה מה שהיא יכולה כדי לסכל את המזימה. מפרסמת ברבים את הגישושים של קדאפי, כדי להכריח אותו להתכחש להם. דוחה את מזימות-השלום של אסד. "לא לרוץ ולא לקפוץ!" מצווה שרון. הרי אסד לא מתכוון ברצינות. הוא רוצה רק להתחנף לאמריקאים. הוא רוצה להשתמש בנו כדי להגיע לבוש. ישראל היא בשבילו "מדרגה לבית הלבן", כדברי שרון. תבוסתנים יכולים לומר: בוא נקפוץ על ההזדמנות. אסד חלש? אסד פוחד? אסד רוצה לפייס את האמריקאים? אדרבה: זוהי ההזדמנות לעשות איתו שלום! מה יש לנו להפסיד? אם אסד רציני, נשים קץ לסכסוך עם אויב מסוכן. אם אסד אינו רציני, זה יחשוף את פרצופו האמיתי. (אותם התבוסתנים גם הציעו ב-1972 לקבל את הצעת-השלום של אנוור אל-סאדאת, שהועברה לנו על-ידי שליח האו"ם, גונאר יארינג. אבל לישראל הייתה מנהיגה קשוחה, גולדה מאיר, והיא דחתה את כל ההצעות "על הסף".

נכון, זה גרם למלחמת יום-כיפור והרג 2000 צעירים ישראליים, שלא לדבר על רבבות המצרים והסורים, אבל זה דפק את התבוסתנים.) שרון לא ייענה לסורים, מפני שהיענות לסורים עלולה להביא לשלום. ושלום עם סוריה פירושו החזרת כל הגולן ופירוק כל ההתנחלויות. זה יהיה נורא בשבילו. זה יהווה גם תקדים כלפי הפלסטינים. "חלילה לי מה'!" היה שרון אומר לעצמו, אילו האמין בה'. בשאר אסד, השועל בעור אריה, רוצה לחדש את המשא-ומתן במקום שנפסק בימי אהוד ברק. אז הצליח ברק להינצל מסכנת השלום ממש ברגע האחרון. אסד (האב) דרש, כזכור, לחזור לחוף הכינרת, במקום להיעצר עשרה מטר לפניו. ברק לא יכול היה לסבול את המחשבה שאסד יטבול את רגליו הארוכות בכינרת. עכשיו רומז אסד (הבן) שהוא מוכן לוותר על התענוג. הוא יטבול את רגליו הארוכות במקום אחר. אולי במימי הפרת. שרון לא יחזור על שגיאת ברק, שיצא מהעניין בשן ועין. הוא בכלל לא יתחיל במשא-ומתן. ובאמת, אם אסד הוא חלש, למה לנהל איתו משא-ומתן?

מילכוד 23: אם הערבים חזקים, אי-אפשר לעשות איתם שלום. צריך להביס אותם. ואם הערבים חלשים, אין צורך לעשות איתם שלום. למה לוותר? מילכוד 24: אם הערבים אומרים שהם רוצים במלחמה, צריכים להאמין להם. ערבים לא משקרים. אבל אם הערבים אומרים שהם רוצים שלום, ברור שהם משקרים. ואיך אפשר לעשות שלום עם שקרנים?