כאשר החליט חבר-השופטים של פרס-ישראל בשעתו להעניק את הפרס לפרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח, חשבתי שכדאי להזמינו לכנס של "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", חלוץ ההידברות עם אש"ף.

"אני מוכן לבוא," השיב מיד, "אבל בתנאי אחד: אדבר רק על החובה לסרב לשרת בשטחים הכבושים." הוא ראה בכך את האל"ף והת"ו של המאבק נגד הכיבוש. עניתי שהוא חופשי לדבר על מה שהוא רוצה, אף שאיני שלם עם דעה זו. (אגב, להרצאה הייתה תוצאה בלתי-צפויה. בסגנונו הפרובוקטיבי הרגיל הישווה בנאומו את היחידות המיוחדות של צה"ל לס"ס הנאצי. הדברים פורסמו ועוררו סערה עצומה, ועדת-הפרס רצתה לבטל את הענקת הפרס וליבוביץ הודיע שהוא מוותר עליו.) מאז אני מנהל עם עצמי דו-שיח קשה וכאוב בעניין זה.

אינני פציפיסט, אם המשמעות היא סירוב מוחלט לשאת נשק. לבי עם יונתן בן-ארצי, העומד עכשיו למשפט צבאי בגלל אמונתו הפציפיסטית הבלתי-מתפשרת. הוא צעיר נהדר וראוי להערצה. אך כבן של דור שחווה את המלחמה בנאצים, אינני יכול לקבל את העיקרון שכל מלחמה היא בלתי-מוסרית. משהשתלטו הנאצים על גרמניה והחלו בביצוע זממם, אי-אפשר היה לסלקם אלא בכוח הנשק. כל עוד לא קם סדר עולמי חדש, הכולל ממשל עולמי, חוק עולמי ושיטור עולמי (ואני מקווה שיקום לפני תום המאה ה-21), אין מדינה יכולה לוותר על כוח-ההגנה שלה. וכל עוד אין ממשל עולמי שיאפשר לכל עם שוחר-חרות להשיג את עצמאותו בדרכי-שלום, לוחמי-שחרור ישתמשו בנשק.

אבל ליבוביץ לא היה פציפיסט. הוא לא דגל בסירוב כללי לשאת נשק, אלא בסירוב לשרת את הכיבוש. הוא האמין בערך המוסרי של הסירוב, בחובתו של אדם מוסרי לנתק את עצמו ממשטר של עוולה ולהכריז בראש מורם שלא ייתן עוד יד למצב שהוא בלתי-אנושי, בלתי-מוסרי ובלתי-חוקי בעצם מהותו. הוא גם האמין שרק הדוגמה האישית של הסרבן מסוגלת להשפיע על הציבור.

בגישה זו יש, כידוע, כמה נקודת תורפה, שגרמו לי להתלבט. ראשית, ערעור המשטר הדמוקרטי. הצבא אמור לשרת את הממשלה החוקית, שנבחרה על-ידי כלל האזרחים. מי שמסרב למלא את פקודות הממשלה החוקית מערער את יסודות הדמוקרטיה.

שנית, עידוד הסירוב של אנשי הימין. לפי "הציווי המוחלט" של הפילוסוף עמנואל קאנט, חייב כל אדם להתנהל כך שמעשיו יוכלו לשמש בסיס לחוק כלל-עולמי. אם מותר לפלוני לסרב לשרת את הכיבוש, מותר לאלמוני לסרב לפנות התנחלויות. שלישית, השחתת הצבא. אם כל אנשי-המוסר יעזבו את הצבא, הוא ייפול לידי אנשים בלתי-מוסריים. ליד המחסומים יעמדו רק שונאי-ערבים, את הפעולות יבצעו סאדיסטים. אך אם אנשי-המוסר יישארו בצבא, הם יוכלו להשפיע על רוחו, למנוע בעצם נוכחותם מעשי-עוולה ומעשי-זוועה, או לפחות לדווח עליהם אחר-מעשה.

היה לי תמיד כבוד רב לסרבנים. אני יודע שדרוש אומץ-לב עצום לאדם צעיר (וגם זקן) כדי לעמוד בפני הלחץ החברתי של משפחתו, חבריו וסביבתו, להכריז את הכרזתו ולשאת בתוצאות. גבורה מוסרית כזאת עולה בעיני על גבורתו הפיסית של לוחם בקרב, היודע שכל העם מאחוריו. (ואני אומר זאת כמי שהיה חייל קרבי ביחידה "מובחרת".) לכן תמכתי תמיד בזכותו של אדם לסרב. אך לא הייתי מוכן לקרוא בעצמי לצעירים ללכת בדרך זו.

עמדתי הייתה: כל צעיר צריך להחליט בעצמו היכן יביא את התועלת הרבה יותר במאבק נגד הכיבוש - בתוך צה"ל או מחוצה לו. אבל אני חש שגישתי משתנה. קודם כל, חיילים רבים שיכנעו אותי שבתוך צה"ל אין כמעט אפשרות לעמוד בפני הלחץ. שטיפת-המוח היא אדירה ומתמדת, הדרגות הגבוהות הולכות ונתפסות על-ידי רובוטים קהי-חושים, מוצרי הכיבוש; שלא לדבר על חניכי ישיבות-ההסדר, שונאי-ערבים ומתנחלים חובשי כיפה סרוגה.

שנית, הכיבוש עצמו הפך למפלצת, שאי-אפשר עוד לשרתה מבלי לאבד צלם אנוש. כאשר אומרים זאת לוחמי סיירת מטכ"ל, שחוו מציאות זו יום-יום, עדותם קובעת. כאשר מתמרדים טייסים, שמפקדם אמר שאינו מרגיש אלא "חבטה קלה בכנף" כאשר הוא משחרר פצצה ההורגת נשים וילדים, זוהי עמדה מעוררת-כבוד. כאשר חמישה בני 19 מעדיפים מאסר על פני חרות של כובשים, גם קאנט היה מצדיע להם. המחאה נגד משטר בלתי-מוסרי היא ציווי מוחלט. האם הסירוב הזה מכשיר את הקרקע לסירוב מהצד השני? מובן שאין סימטריה בין לוחמי-שלום, המסרבים לקחת חלק בעוולה מתמשכת, ובין המתנחלים, שהם עצמם חלק מן העוולה. אבל מי שמכיר בזכות לסרב למלא פקודה מטעמי מצפון, חייב להחיל את העיקרון של קאנט גם עליהם. אם אי-פעם יהיה פינוי של התנחלויות, יש להכיר בזכותו של חייל שלא לקחת בזה חלק מטעמי מצפון.

האם זו מכה למשטר הדמוקרטי? בוודאי. אבל זוהי מכה מועילה. הדמוקרטיה הישראלית הולכת ונשחקת בכל התחומים, עם כל יום נוסף של הכיבוש. אנחנו עדים להידרדרות מתמשכת: הממשלה היא גן-הילדים של שרון, הכנסת מעוררת בוז כללי, בית-המשפט הפך את עצמו במידה רבה למכשיר הכיבוש, התקשורת מגויסת וצועדת בסך. דווקא הסרבנים החזירו לשיח הציבורי מימד ערכי.

אך מעל לכל, מעשה הסירוב מאיר כלפיד בחשכה. הוא מגרש את הייאוש, האוכל כל חלקה טובה. הוא מחזיר את האמונה במדינת ישראל ובדור הישראלי הצעיר. אכן, הסרבנים הם מעטים. הם מיעוט קטן בעם ובצבא. אבל כל ההיסטוריה האנושית נעשתה על-ידי מיעוטים כאלה – על-ידי אנשים שיש להם האומץ ללכת קדימה כאשר המקהלה הכללית צועקת "עצור!"

הצטברות מעשי הסירוב, כאשר מעשה אחד משמש השראה לבא אחריו והמעשה עובר מיחידה ליחידה, מוכרחה להשפיע על הציבור. הסירוב הוא גם ביטוי לשינוי וגם כוח-דחף לשינוי. ואולי יותר מכל: האנשים האלה מחזירים לנו את האפשרות להתגאות. אומה שיש לה בנים שכאלה, יש לה תקווה.