הוא קרא את הנאום מן הכתב, מילה אחרי מילה, מבלי להרים את העיניים ולהסתכל בקהל. הדיוק בקריאה היה דרוש, מפני שזה היה טקסט מוצפן. אי-אפשר לפענח אותו מבלי לשבור את הצופן. ואי-אפשר לשבור את הצופן אם אין מכירים את שרון היטב. לכן היה מטר הפרשנויות, בארץ ובעולם, מגוחך. הפרשנים פשוט לא הבינו את אשר שמעו. לכן כתבו דברים בנוסח "הוא לא אמר שום דבר חדש", "אין לו תוכנית", "הוא דורך במקום", "הוא זקן ועייף". עלתה על כולן תגובת משרד-החוץ האמריקאי, שהכריז כי זהו "צעד לקראת השלום". הבל-הבלים. בנאומו הגיש שרון תוכנית שלמה, מפורטת - ומסוכנת מאין כמוה. מי שאינם מבינים זאת - ישראלים, פלסטינים ודיפלומטים זרים - לא יהיו מסוגלים להגיב עליה כראוי.

להלן הנוסח המפוענח של דברי שרון: שם המשחק הוא "התנתקות". פירוש הדבר: מרבית שטח הגדה המערבית יהפוך למעשה לחלק מישראל, ואת שאר השטחים נשאיר לפלסטינים, שיישארו מאחורי סוגר ובריח במובלעות מנותקות. נוציא את ההתנחלויות מהמובלעות האלה.

שלב א ': כדי לבצע זאת, אנחנו זקוקים לזמן של כחצי שנה. מדובר במבצע צבאי גדול ומסובך. הצבא יצטרך לתפוס קווים חדשים ולהתבצר בהם, ותוך כדי כך "להעתיק" עשרות התנחלויות מבודדות. זה מחייב תיכנון מדוקדק, שעדיין לא התחיל. יש לבנות את הכוחות ולהכין את הכלים הדרושים. זה ידרוש חצי שנה לפחות.

בזמן הזה לא נשב באפס מעשה. להיפך, נשלים את "גדר ההפרדה", שתמלא תפקיד חיוני בהיערכות החדשה. נמשיך גם בפיתוח מזורז של "גושי התנחלויות", שאליהם נעביר את המתנחלים המפונים.

ביצוע התוכנית בעוד חצי שנה הוא עיתוי אידיאלי גם מבחינה פוליטית. בדיוק אז תגיע מערכת-הבחירות בארצות-הברית לשיאה. שום פוליטיקאי אמריקאי לא יעז אז להשמיע מילה נגד ישראל. הדמוקרטים יהיו זקוקים לקולות היהודים ולכספם. הרפובליקאים יהיו זקוקים גם לקולותיהם ולכספם של הפונדמנטליסטים הנוצריים, התומכים בקו הישראלי הקיצוני ביותר.

בעוד שאנחנו מכינים בשקט את המבצע הגדול, נמשיך להתחנף לנשיא בוש ולשבח את "מפת הדרכים" האידיוטית שלו, כמובן מבלי למלא אף התחייבויות אחת שלנו על פי ה"מפה". אבל נאשים את הפלסטינים בהפרתה.

באותו הזמן גם נעמיד פנים כאילו אנחנו חותרים להידברות עם הפלסטינים. נשתדל להיפגש עם אבו-עלא כמה שאפשר יותר ונשחק את המשחק עד הסוף. כאשר נהיה מוכנים לביצוע, נפסיק את המגעים, נכריז ש"מפת-הדרכים" נכשלה ושכל הניסיונות לפתוח במשא-ומתן לשלום עלו בתוהו, באשמת ערפאת, כמובן.

שלב ב': כאשר נהיה מוכנים, נפתח במבצע ההתנתקות. עד אז "גדר ההפרדה" תהיה מוכנה. השטחים הפלסטיניים (אזורי A ו- B לפי אוסלו) יהיו מוקפים מכל העברים. למעשה יהיו אלה כתריסר כיסים מנותקים. כדי למלא את ההבטחה שנאפשר "רציפות טריטוריאלית", נחבר את המובלעות זו לזו באמצעות כבישים מיוחדים, גשרים ומנהרות, שנוכל לסגרם בכל רגע.

צה"ל ייסוג בהדרגה אל מאחורי החומה וייערך בכל השטחים שנספח אלינו, שיכללו, בין השאר, את גוש קרני שומרון ואלקנה; אריאל וקדומים; כביש מודיעין והשטחים שמדרום לו עד לקו הירוק; כל שטח ירושלים-רבתי שסיפחנו כבר ב-1967; השכונות החדשות מסביב לירושלים עד מעלה-אדומים והלאה; גוש בית-אל, פיסגה ועופרה; גוש עציון המורחב עם אפרת ותקוע; הישוב היהודי בחברון וקריית-ארבע יחד עם ההתנחלויות בהר חברון; כל חוף ים-המלח; כל בקעת הירדן, ברוחב של 15 ק"מ ויותר. ביחד יהוו שטחים אלה יותר ממחצית הגדה.

לא נספח את השטחים רשמית על-ידי החלת החוק הישראלי עליהם, וזה גם לא דרוש. אולם נספח אותם למעשה באופן מזורז ביותר: נמלא אותם בהתנחלויות חדשות (לשם כך דרושים גם המתנחלים ש"נעתיק"), אזורי-תעשיה, כבישים, מוסדות-ציבור ומחנות צה"ל, כך שלא יהיה שונה מכל אזור אחר בישראל.

באותו הזמן נפנה את ההתנחלויות שמעבר לגדר, ובכלל זה ההתנחלויות ברצועת-עזה (עם או בלי גוש-קטיף).

כפי שהציעו האמריקאים, נקרא למובלעות הפלסטיניות "מדינה פלסטינית עם גבולות זמניים". זה ייתן לפלסטינים את האשליה שיוכלו לנהל משא-ומתן על גבולות-הקבע. אך מובן מאליו ש"גדר ההפרדה" היא היא גבול-הקבע.

הטרור לא ייפסק לגמרי, אך יחוסל בהדרגה. כל המובלעות הפלסטיניות תהיינה נתונות לחלוטין לחסדינו, ונוכל בכל עת לנתק כל אחת מהן, למנוע תנועה ביניהן ולעשות את החיים בהן בלתי-הסבלים, כך שלא יהיה כדאי לפלסטינים להמשיך בטרור. למראית עין נאפשר לפלסטינים גישה למעברי-הגבול עם ירדן ומצריים, אך למעשה נקיים שם נוכחות צבאית יעילה. נוכל להפסיק את המעבר בכל עת.

בהתחלה יצעק העולם, אבל מול העובדה המוגמרת הוא יירגע. גם אם בוש יישאר בבית הלבן, הוא יהיה משותק עד סוף 2004. אם ייבחר מועמד דמוקרטי, יעברו עוד כמה חודשים עד שיתארגן. עד אז הכל יהיה גמור, ונוכל להסכים בנדיבות לכמה תיקונים פה ושם.

עד כאן התוכנית . האם תוכל להתממש?

יתכן מאוד ששרון יצליח לשכנע את דעת-הקהל בישראל. רובו הגדול של הציבור מאוחד מסביב לשתי נקודות: (א) השאיפה לשלום ולביטחון; ו(ב) אי-האמון בערבים ואי-הרצון להתעסק איתם. (לפני כמה שבועות פירסם המדור ההומוריסטי "דבר אחר" סיסמה סאטירית: "כן לשלום, לא לפלסטינים".

תוכנית שרון מבטיחה, לכאורה, את השתיים. היא מבטיחה שלום וביטחון, והיא תהיה כל-כולה "חד-צדדית". היא לא מצריכה משא-ומתן עם הערבים, לא תהיה תלויה ברצון הערבים ומאפשרת להתעלם בכלל מקיומם.

מבחינה זו יש לתוכנית-שרון יתרון גדול על יוזמת-ז'נבה, המבוססת כולה על ההנחה ש"יש פרטנר", ושצריכים לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים ולעשות שלום איתם. שנים ארוכות של שטיפת-מוח, שבראשה אהוד ברק ובמידה זו או אחרת כמעט כל שאר המנהיגים של "השמאל הציוני", שיכנעו את הציבור שאין פרטנר, שהערבים מרמים, שערפאת הפר את כל ההסכמים שחתם עליהם, וכו'. תוכנית-שרון מתאימה למיתוסים אלה, יוזמת-ז'נבה סותרת אותם.

אולם בדרך להגשמת תוכנית-שרון מונחים שני מוקשים אדירים: המתנחלים והפלסטינים.

תושבי ההתנחלויות המועמדות ל"העתקה" כוללים את היסודות הקיצוניים ביותר בתנועת ההתנחלות. אין שום סיכוי שאלה יסכימו להסתלק מרצון. יהיה צורך לסלקם בכוח.

זה יהיה מבצע אדיר, גם אם חלק מן המתנחלים יתפנה מרצון תמורת פיצויים שמנים. לפי הערכות מוסמכות, יהיו דרושים לפחות 5000 חיילים ושוטרים כדי לסלק "מאחז" קטן אחד: מיגרון שבקרבת עופרה, שאותו היה שרון אמור לפנות עוד במסגרת "מפת הדרכים". כאשר מדובר על סילוק עשרות התנחלויות יותר גדולות ומבוססות, זה יהיה מבצע-ענק, דמוי-מלחמה, המחייב גיוס כללי, עם כל ההשלכות הפוליטיות-פנימיות הכרוכות בכך.

צה"ל לא ירצה ולא יוכל פשוט לצאת מהשטחים האלה ולהשאיר את ההתנחלויות מאחוריו. כל עוד ההתנחלויות שם, גם צה"ל יהיה שם. משמע: ביצוע התוכנית לא יהיה מהיר וזריז, כמו הלילה האחרון בדרום-לבנון, אלא תהליך של חודשים ואולי שנים.

בעוד שהיערכות צה"ל בשטחים שיסופחו בפועל לישראל תהיה מהירה ויעילה, מסירת שאר השטחים לפלסטינים תהיה איטית מאוד.

אשליה גמורה היא לחשוב שהפלסטינים יישבו כל אותו זמן בשקט. הם יראו בביצוע התוכנית, בצדק, מזימה לחיסול השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. ברור שבמובלעות הפלסטיניות לא יהיה מקום להחזרת פליטים, שלא לדבר כלל על החזרת פליטים לישראל. לקרוא למיבנה הזה "מדינה פלסטינית" יהיה לעג לרש.

אם יצליח שרון לבצע את תוכניתו, ייפתח פרק חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני בן 100 השנים. הפלסטינים יהיה צפופים בשטחים שיהוו כ%10- משטח פלשתינה המנדטורית. לא יהיה להם סיכוי להרחיב שטח זה בדרכי-שלום. להיפך: הם יחששו ששרון ויורשיו ינסו לגרשם גם ממה שיישאר להם, עד כדי טיהור אתני שלם.

לכן יילחמו הפלסטינים נגד התוכנית הזאת, ומאבקם יגבר ככל שהיא תתקדם. יופעלו בו כל האמצעים האפשריים – ירי טילים ומרגמות אל מעבר לגדר-ההפרדה, החדרת מתאבדים לשטח ישראל, ומה עוד. קרוב לוודאי שהמאבק האלים יתפשט ברחבי העולם, בייבשה ובאוויר. לא יהיה שלום, ובוודאי לא ביטחון.

בסופו של דבר יכריעו הגורמים הבסיסיים: כוח-הסבל של שני העמים, הנכונות של שני הצדדים להמשיך במאבק העקוב-מדם, עם כל ההשלכות הכלכליות והחברתיות הכרוכות בכך, ונכונות העולם לעמוד מנגד.

הרעיון של "שלום חד-צדדי" הוא חידוש עולמי. "שלום בלי הצד השני" הוא דבר הסותר את עצמו. בשפת המלומדים זה נקרא "אוקסימורון", מילה יוונית שתרגומה המילולי "איוולת מחודדת". גורל תוכנית זו יהיה כגורל כל התוכניות הגרנדיוזיות שהגה במהלך הקריירה שלו. די להיזכר במלחמת-לבנון, ובמחירה.