זה עדיין לא נחשול. אבל זה יותר מאדווה. זוהי התחלה של גל. בחודשים האחרונים התחילה להסתמן תפנית בדעת-הקהל בישראל. היו לה כמה מקורות: העייפות הגוברת ממעגל שפיכות-הדמים, התחושה שאין פיתרון צבאי, המשבר הכלכלי הגובר, וגם הפעילות הבלתי-נלאית של תנועות-השלום הרדיקליות.

שורת הסימנים המצטברים הולכת ומתארכת: תנועת סרבני הגיוס בשטחים הכבושים, מרד טייסי-הקרב, יוזמת איילון-נוסייבה, גילוי-הדעת של ארבעת ראשי השב"כ לשעבר, דברי הביקורת של הרמטכ"ל, והשבוע – ההתבטאות הפומבית של קציני-מילואים נגד הישארותה של ההתנחלות נצרים בלב רצועת עזה. יוזמת-ז'נבה נתנה לתפנית הזאת דחיפה גדולה נוספת, וגם הד בינלאומי מרשים. השתתפות אישים בינלאומיים בטכס החגיגי בשווייץ העניקה לו מעמד ויוקרה. החלטת שר-החוץ האמריקאי ומזכיר האו"ם לקבל את ראשי היוזמה היו מחוות של תמיכה פומבית במחנה-השלום. (כך הייתה גם הברכה האישית החמה ששידר נשיא גרמניה, יוהנס ראו, בצורת קלטת-וידאו, לטכס הענקת פרס-שלום לסרי נוסייבה ולי.)

כאשר משתנה כיוון הרוח, שבשבות-הרוח מתחילות לזוז. וזה גם מה שקורה בימים אלה. השבשבות הרגישות יותר, כמו יואל מרקוס מ"הארץ", התחילו כבר לפני כמה חודשים לתקוף את שרון. עכשיו זה הפך כמעט לאופנה בתקשורת. אותם הפרשנים, ששימשו בשלוש השנים האחרונות שופרות-תעמולה לממשלה ולצמרת צה"ל, גילו פתאום שכל מה שנעשה בשלוש השנים האחרונות היה, בעצם, טעות איומה.

מהפרשנים זה עובר לזירה הפוליטית. עסקני מפלגת-העבודה, התוקפים את ביילין ושות' בזעם ארסי, פירסמו תכנית-שלום שאינה שונה בהרבה ממסמך ז'נבה. (איש לא שם אליה לב). אך התופעה המעניינת ביותר היא חזרתו-בתשובה של אהוד אולמרט.

אולמרט הוא, לדעת מי שעוקבים אחרי הקריירה שלו, התגלמות האופורטוניזם הפוליטי. הוא רוצה להתמנות לראש הליכוד אחרי הסתלקותו של שרון, שאותו הוא משרת בינתיים נאמנה. מתחרהו העיקרי, בנימין נתניהו, נוקט קו לאומני קיצוני. אולמרט, שהיה גם הוא לאומן קיצוני, שינה לפתע את טעמו. השבוע השמיע בפומבי דברים נגד ארץ-ישראל השלמה, נגד המתנחלים ובזכות נסיגה, בטענה שהמשך הכיבוש יהפוך את ישראל, חס ושלום, למדינה דו-לאומית. הוא לא פירט מה צריך להיות, לדעתו, גבול מדינת-ישראל.

ברור שהאף הרגיש של אולמרט הריח שינוי בדעת-הקהל. אבל את המועמד לראשות-הממשלה בוחרים 3000 חברי מרכז הליכוד. זה היה עד כה מוסד לאומני קיצוני, שפסל אפילו את המחוות המתונות-כביכול של שרון. מסתבר שאולמרט מאמין שגם הגוף הזה עומד להשתנות.

שרון עצמו לא השתנה. עליו חל עדיין הפסוק על הנמר וחברבורותיו. אבל גם הוא מוצא לנכון להדגיש שוב ושוב שהוא מוכן ל"ויתורים כואבים", לרמוז על נכונותו לנסיגה חד-צדדית (מאיפה ולאן?) ולבקש לשוחח עם ראש-הממשלה הפלסטיני, אבו-עלא (על מה?). זה לא מפריע לו, כמובן, לדחוף קדימה במלוא המרץ את בניית החומה המפלצתית, החותכת את השטח הפלסטיני לחתיכות. הפלסטינים, מצדם, ערים מאוד לחשיבות השינויים בדעת-הקהל הישראלית.

מאמצי אבו-עלא להשגת שביתת-נשק באו לסייע לתהליך זה. גם להם ברור שכמה מתאבדים, שיגרמו להרג המוני ברחובות הערים הישראליות, עלולים לסכל את הסיכוי לתפנית יונית בישראל.

השינוי במדיניות הפלסטינית חשוב מאוד. אני נזכר במעמד מלפני 31 שנה: בעיר בולוניה נערכה אז הוועידה הישראלית-ערבית הפומבית הגדולה הראשונה, אחרי שנים של הכנות. הוטל עלי לשאת את נאום-הפתיחה של הצד הישראלי. אמרתי: מלחמת ויאט-נאם הוכרעה בדעת-הקהל האמריקאית, מלחמת-אלג'יריה הוכרעה בדעת-הקהל הצרפתית ומלחמת פלסטין תוכרע בדעת-הקהל הישראלית. את נוסח הנאום הראיתי מראש לנציג הערבי הבכיר, חאלד מוחיי-אל-דין המצרי, ממחוללי מהפכת "הקצינים החופשיים" ב-1952. הוא הסכים לתוכנו. אך אחרי הנאום בא אלי נציג פלסטיני זועם: "השחצנות הישראלית עוברת כל גבול! האם מה שקורה אצלכם חשוב ממאבק הפלסטינים עצמם?" אמרתי שזה מובן מאליו: לולא מלחמת-הגבורה של הוויאט-נאמים והאלג'ירים, דעת-הקהל האמריקאית והצרפתית לא הייתה משתנה. שנתיים לאחר מכן הופיעו גם מנהיגים פלסטיניים שהביעו דעה דומה. סעיד חמאמי, ראשון מנהיגי אש"ף שפתח אתנו במגעים חשאיים, אמר לחבריו: "אם כל העולם יכיר בנו, וישראל לא תכיר בנו, לא הרווחנו כלום." עלה עליו עיצאם סרטאווי, שהציע ליאסר ערפאת להתרכז כל-כולו בשינוי דעת-הקהל הישראלית, תוך שיעבוד כל שאר המאמצים למטרה מרכזית זו.

ערפאת הבין ששינוי דעת-הקהל הישראלית הוא אחד היעדים החשובים, אך לא היעד העליון. שוחחנו על הנושא הזה פעמים רבות. עכשיו נראה שהוא מעריך את חשיבות המאמץ הזה יותר מאשר אי-פעם.

מכאן ברכת-הדרך שנתן למשלחת הפלסטינית לז'נבה. נשארת השאלה: אם אכן התפנית בדעת-הקהל הישראלית תצבור תאוצה ותהפוך לגל גדול – איך היא תתורגם לשפה פוליטית?

כלומר, איך תשנה את המערכת הפוליטית, עד כדי השגת הרוב הדרוש בכנסת? כרגע אין בישראל אף אדם אחד המסוגל להשיב על שאלה מכרעת זו. יוסי ביילין מנסה להקים מפלגה, שבה יתאחדו תומכיו עם מפלגת מרצ. יתכן שזוהי שגיאה חמורה.

מרצ הוכתה קשות בבחירות האחרונות וירדה לכדי מחצית כוחה הקודם (היא זכתה ב-%5 של הקולות). היא נחשבת למפלגה אשכנזית אליטיסטית, המרוחקת במידה שווה מציבורים ישראליים מכריעים: המיזרחים, העולים מרוסיה, החרדים, ואפילו האזרחים הערביים. ביילין, גם הוא איש האליטה האשכנזית, לא ישנה תדמית ציבורית זו.

אם "הבנות ז'נבה" יהפכו לדגל של מפלגה אחת בשולי המערכת, זה ידון אותן לחוסר-אונים פוליטי. ביילין עצמו יירד למעמד של ראש מפלגה לא-גדולה – אם בכלל יצליח להתמנות ליו"ר המפלגה החדשה, דבר שאינו בטוח כלל. אולי כדאי לו להישאר במעמד של נושא של בשורה לאומית, חופשי מאינטרסים מפלגתיים.

הצרה המרכזית היא מפלגת-העבודה. התגובה על יוזמת ז'נבה הציגה אותה בכל עליבותה. החל בשמעון פרס הפאתטי ועד דליה איציק הצורמנית, שלא לדבר על אהוד ברק ובעיותיו האישיות הנפשיות – הם תקפו את ביילין, חברם לשעבר, שאותו הדיחו מהמפלגה ערב הבחירות האחרונות. בלי מפלגת-העבודה לא יהפוך השמאל לכוח פוליטי דומיננטי, שיוכל לנצח בבחירות הבאות. יצירת תחליף למפלגה זו היא תהליך של הרבה שנים, וגם מפלגתו החדשה של ביילין לא תצליח לעשות זאת בעתיד הנראה לעין. אך בכל רחבי המפלגה לא נראה באופק אפילו אדם אחד המסוגל להפוך למועמד סביר לראשות-הממשלה.

זה נותן שוב סיכוי לליכוד. לא מן הנמנע ששרון יצליח לגנוב את דעת הקהל, כמו בשתי הפעמים הקודמות, כאיש של שלום וביטחון. הוא ידבר על "ויתורים כואבים" ו יציג תצלומים עם אבו-עלא. ואולי יבוא במקומו מועמד חסר-עקרונות, כמו נתניהו או אולמרט, שישמיע מסר יוני מעורפל. כך או אחרת: אם השמאל הישראלי לא יצליח להקים כוח פוליטי דומיננטי, עלולה התפנית בדעת-הקהל להישאר חסרת-תוצאות, רוח גדולה שאינה מנפחת שום מיפרש, קיטור ללא קטר.