מיד עם פרישתו מהצבא, ניגש אריאל שרון להקמת הליכוד. זה היה ב-1973, כאשר הסתבר לו שצמרת צה"ל לא תסכים לעולם למינויו לרמטכ"ל.

בבואו להקים את הליכוד פעל על פי מרשם פשוט: לאחד בגוף אחד את כל פלגי הימין: תנועת-החרות, המפלגה הליברלית, המרכז החופשי והרשימה הממלכתית.

למען האמת, זה היה די מצחיק. תנועת-החרות והמפלגת הליברלית היו כבר מאוחדות בגוש שנקרא גח"ל ("גוש חרות ליברלים"). שני הפלגים האחרים היו זעירים וחסרי-חשיבות. "הרשימה הממלכתית" הייתה שריד עלוב של גוף שהוקם על-ידי דויד בן-גוריון אחרי שמשה דיין ושמעון פרס בגדו בו וחזרו למפלגת-העבודה. "המרכז החופשי" היה גוף עלוב עוד יותר, מין מציבה לשאיפותיו של שמואל תמיר. מעשה-האיחוד הגדול היה, על כן, אחיזת-עיניים. ואכן, אף אחד מראשי ארבעת הפלגים לא התלהב. שרון ממש כפה עליהם את האיחוד.

שאלתי אותו אז לפשר התרגיל. הוא הסביר לי את ההגיון: צריכים לתת לציבור את ההרגשה שכל הימין מתאחד והופך לכוח מרכזי גדול. אסור היה להשאיר מישהו בחוץ. לכן היה צורך גם בשני הפלגים הקטנים. הצטרפות "הרשימה הממלכתית", שבאה מתנועת-העבודה, גם יכלה לשמש אליבי לאנשי-שמאל-לשעבר לעבור לימין. התרגיל הצליח. כעבור ארבע שנים בלבד הגיע הימין לשלטון – בפעם הראשונה מאז קום המדינה.

למרבה הצער, אין כיום בשמאל אדם בעל מרשם דומה. במערכת הפוליטית הישראלית מהווה השמאל חור שחור. עתיד המדינה עלול להיעלם בתוך החור הזה. יש כאן דיספרופורציה נוראה. לפי כל הסימנים, מתחיל השמאל הישראלי להתעורר אחרי שלוש שנות הקיפאון והייאוש. עשרות סימנים קטנים מעידים על התאוששות מחנה-השלום.

גם בשטח החברתי החלו המגמות השמאליות להרים ראש. תנועת ההתנגדות למדיניות הדיכוי וההתנחלות של שרון צוברת תאוצה יחד עם תנועת ההתנגדות לגזרות הכלכליות של בנימין נתניהו. יש סיכוי – קלוש, אך ברור – למיפנה היסטורי. אבל הסיכוי הזה אינו יכול להפוך למציאות אם אין כוח פוליטי המסוגל לממש אותו. מפלגת-העבודה הייתה ונשארה שדה-חורבות, שבין הריסותיו מתקוטטים חתולי-רחוב.

אפילו הניסיון לצרף למפלגה את הפלג של עמיר פרץ נתקל בהתנגדות נואשת מצד עסקנים פושטי-רגל, החוששים שהוא יגזול מהם את מקומם ליד הקערה הריקה. מפלגת מרצ שבוייה מאז הבחירות במצב של דיכאון ורחמים-עצמיים, המצטיירים היטב על פניו המיוסרות של יוסי שריד. היוסי השני, יוזם "הבנות ז'נבה", חולם על הקמת "מפלגה סוציאל-דמוקרטית", מהדורה חדשה של מפלגת העילית האשכנזית. נראה שבין מקימיה הפוטנציאליים יש הסכמה רק על דבר אחד: את מי לא להכניס אליה.

זהו ההבדל הגדול בין הימין והשמאל. הימין, צמא-השלטון, מבין את חשיבות האיחוד. גם כשיש בו פלגים השונאים זה את זה, יש ביניהם נכונות לשיתוף-פעולה. למען האחיזה בשלטון מוכנים אנשי הימין ה"מתון" לצעוד ביחד גם עם אנשי השוליים הפשיסטיים. בשמאל שלטת המגמה ההפוכה. כל גוף שמאלי פוחד פחד-מוות מפני מי שנמצא משמאלו. האגף הימני של מפלגת-העבודה פוחד מפני האגף השמאלי שלה. האגף השמאלי פוחד ממרצ. מרצ פוחדת מיוסי ביילין, שנדחק אל מחוץ למפלגת-העבודה על-ידי עמרם מיצנע וחבריו השמאלנים, ושגם מרצ לא נתנה לו מקום ריאלי ברשימתה. מרצ פוחדת מ"שלום עכשיו". "שלום עכשיו" פוחדת מ"גוש שלום" ומהסיעות הערביות.

מה מקור הפחד? כל פלג בשמאל חושש שמא אינו נראה די פטריוטי. כל אחד מהם אומר: "ראו אותי, אני לאומי! אני ציוני! אני פטריוטי! אני לא כמו הגוף שמשמאלי, שהוא לא לאומי, לא ציוני ולא פטריוטי!" אחרי רצח יצחק רבין קמה תנועה שמאלית חדשה בשם "דור שלם דורש שלום", בראשות יובל רבין, בנו של יצחק. התנועה השקיעה מאמץ גדול כדי שלא יזהו אותה, חלילה, עם "שלום עכשיו".

אני זוכר את התמונה הבאה: "שלום עכשיו" הקים כמה אוהלים בראס-אל-עמוד, כדי למחות נגד הכוונה להקים שכונה יהודית בלב השכונה הערבית בירושלים המזרחית. במרחק של כמה מטרים מהם הקימה גם תנועת "גוש שלום" אוהלי-מחאה. אנשי "שלום עכשיו" אף לא אמרו שלום לאנשי "גוש שלום". ביום השני הופיעה במקום תהלוכה של אנשי "דור שלם", ובראשם יובל רבין. הם לא אמרו שלום לאנשי "שלום עכשיו" והביטו דרכם כאילו היו אוויר. ("דור שלם" התפרק מאז.)

אם השמאל לא יתגבר על תסביכיו, אין שום סיכוי לחילופי שלטון. שמאל מפולג, חסר מנהיגות, חסר ביטחון עצמי, חסר מסר מדיני וחברתי ברור, לא ימשוך את ההמונים ביום הבחירות, גם אם מצב-הרוח הציבורי ישתנה לטובה.

יש צורך במפלגה שמאלית גדולה, שבה ימצאו את מקומם כל הפלגים הפוליטיים והרעיוניים, מחסידי אהוד ברק (אם נותרו כאלו) ועד חסידי יוסי ביילין, מסוציאל- דמוקרטים מתונים ועד השמאל הרדיקלי, על בסיס של מכנה משותף מינימלי ("שתי מדינות לשני עמים"). יפרחו בה מאה פרחים אידיאולוגיים, יתנהל בה ויכוח רעיוני נוקב, בתנאי שהם יהוו ביחד כוח-מחץ פוליטי לשינוי השלטון במדינה.

אם מפלגת-העבודה יכולה עדיין למלא תפקיד זה – בוודאי טוב. האיחוד עם "עם אחד" יכול להוות צעד ראשון. אם לא, צריכה לקום מפלגה חדשה, על פי המרשם של שרון משנת 1973. הלוואי והיה קיים בשמאל מנהיג פוליטי כריזמטי, שיכול היה להנהיג מבצע זה. כרגע אין כזה. בהעדרו, צריכה לקום קבוצה מנהיגותית. אין הרבה זמן. הציבור השמאלי וגם חלק מהימין מתעורר מתרדמת הייאוש ומוכן ללכת אחרי מי שיקרא אותו לדגל. המדינה זקוקה למיפנה בטרם פורענות. אם השמאל יחמיץ הזדמנות זו, ההיסטוריה לא תסלח לו.