הסכם ביילין-עבד-רבו הוא הלהיט האחרון בשוק המזרח-תיכוני. השבוע ביקרתי ביקור חטוף בגרמניה לרגל הופעת ספרי שם, ונשאלתי על כך בכל הופעותי. גם בפגישות שהיו לי עם נשיא גרמניה, יוהאנס ראו, ועם שר-החוץ, יושקה פישר, עלה הנושא מיד. ניצלתי את ההזדמנות כדי להפציר בהם לתמוך ביוזמה זו ולהעניק לה כל עזרה אפשרית.

כדי למנוע אי-הבנות, ציינתי שאין לי קשר ליוזמה זו. משתתפיה הישראליים שייכים לאגף השמאלי של מפלגת-העבודה ומרצ, ואינני נמנה עם חוג זה. אולם אני מברך על היוזמה בכל לבי – מה גם שהיא ממשיכה בתהליך שהתחלנו בו לפני שנתיים.

באוגוסט 2001 פירסם "גוש שלום" טיוטא של הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. היא כללה 14 סעיפים, ובהם הצעות מפורטות לפתרון כל הבעיות הכרוכות בסכסוך. הייתה זאת יוזמה ישראלית, אך קיימנו התייעצות הדוקה עם בעלי-שיח פלסטיניים.

כוונת היוזמה הייתה הסברתית. אינתיפאדת אל-אקצה כבר הייתה בעיצומה, הבדותה של אהוד ברק ("אין עם מי לדבר") שלטה בציבור, רוב מחנה-השלום קרס, הרגשה של חוסר-תקווה וחוסר-אונים אכלה כל חלקה טובה.

רצינו להדליק נר בחשכה. להוכיח לציבור שיש פתרון, שיש על מה לדבר ועם מי לדבר. ובעיקר: להגיד מהו מחיר השלום, ושכדאי לשלם אותו.

ראינו את עצמנו כשוברת-קרח, ספינה קטנה ובעלת הנעה עצמית חזקה, הפותחת את הדרך לספינות הרבה יותר גדולות שתבואנה בעקבותיה. פרסמנו את הטיוטא במודעה על עמוד שלם ב"הארץ" (10.8.01). היא לא גרמה לוויכוח ציבורי נרחב. כמו תמיד, הוחרמה היוזמה בכל אמצעי-התקשורת בארץ, וגם בחו"ל היה הפרסום מוגבל.

אך קיווינו שפילסנו דרך, שבה יצעדו בבוא היום אחרים. הראשונים שעשו זאת היו סרי נוסייבה ועמי איילון, האחד נשיא של אוניברסיטה ובן משפחה ירושלמית חשובה, והאחר מפקד חיל-הים וראש השב"כ לשעבר.

הם הציגו מספר מצומצם של עקרונות-יסוד לפתרון הסכסוך, ערכו מיבצע-פירסום גדול וקראו להחתמה המונית בשני הצדדים. עכשיו באה היוזמה של קבוצת אישים ישראליים ופלסטיניים חשובים. כמו יוזמתנו בשעתה, היא לובשת צורה של טיוטא מפורטת להסכם-שלום. גם בתוכן יש דמיון מרחיק-לכת. ניתן לומר כי שתי היוזמות שוות ב-90% מהצעותיהן. אין זה פלא: אחרי תוכניות אינסופיות, סיבובים אינסופיים של משא-ומתן ושיחות אינסופיות, כל בעיות הסיכסוך מונחות על השולחן והכל יודעים מה הם הפרמטרים של הפשרה הדרושה.

שתי הטיוטות מבוססות על העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", שבירותיהן בירושלים, גבול המבוסס על הקו הירוק, סילוק המתנחלים מהשטחים הפלסטיניים ופיתרון מעשי של בעיית-הפליטים. ההבדלים נובעים בעיקר מהחלטת ביילין-עבד-רבו וחבריהם להמתיק את הגלולה עבור הישראלים עד כמה שאפשר. למשל: אנחנו הצענו לרפא את הפצע ההיסטורי על-ידי הכרה באחריות ישראל להיווצרות חלק מבעיית הפליטים והכרה בעיקרון זכות-השיבה, תוך ציון שהביצועי הממשי יבוא בהסכם בין ישראל ופלסטין. הצהרה כזאת דרושה, לדעתנו, לשם חיטוי הפצע.

היוזמה החדשה מתעלמת במתכוון מהבעיה העקרונית הכאובה, ועוסקת רק בפתרון המעשי. לדברי ביילין, הפלסטינים "ויתרו" על זכות-השיבה גם להלכה – דבר שיהיה קשה לפלסטינים לבלוע. כמונו, מציעים היוזמים בפועל להחזיר לישראל מספר מסויים של פליטים, אך הם קובעים מפתח מתוחכם: מספר השווה למספר הממוצע של הפליטים שיתקבלו במדינות אחרות. אנחנו הצענו בלי חוכמות מכסה שנתית של פליטים שיורשו לחזור במשך 10 שנים. (לדוגמה, 50 אלף בכל שנה). גם בעניין ירושלים ניסו בעלי הטיוטא החדשה להמתיק את הגלולה. הם נמנעו מלהגיד במפורש שלפלסטינים תהיה "ריבונות" על החלק שלהם ועל הר-הבית. כל הסעיף הירושלמי מגושם קצת, כנראה כדי להקל על ישראלים לקבלו.

יש במיסמך כמה סעיפים המגבילים מאוד את הריבונות הפלסטינית ומונעים הרגשה של שיוויון. מבלי לראות את המפות המפורטות, קשה לומר לאן זז הקו הירוק אצל ביילין. נדמה שיש פער מסויים בין המפות שלו ושלנו. אולם הבדלים אלה אינם חשובים. מנסחי הטיוטא ידעו שהם מכינים רק הסכם-לדוגמה, מסמך שיוצג לציבור כדי להוכיח לו שהשלום אפשרי, שאינו כרוך בשום סכנה קיומית לעתיד המדינה ולביטחונה, שיש שותף בצד השני ושיש על מה לדבר. גם בעיית הפליטים, המפחידה כל-כך ישראלים רבים, מאבדת את צורתה האימתנית ברגע שדנים בה באופן מוחשי. גם היא הופכת לבעיה מעשית שיש לה פתרונות מעשיים. תגובת ההנהגות של שני הצדדים מאלפת. אריאל שרון תקף את המיסמך בחמת-זעם, כאילו הייתה זאת בגידה במלכות ותקיעת סכין בגב האומה. ומה הפלא, הרי אין סכנה גדולה יותר לשרון ולתוכניותיו מאשר סכנת השלום. אהוד ברק, האשם העיקרי בקריסת השמאל הישראלי, יצא גם הוא בזעם נגד היוזמה. הלך הזרזיר אצל העורב.

יאסר ערפאת בירך על היוזמה. אין הוא יכול לקבל אותה רשמית, כי הסכם-שלום אמיתי צריך לבוא בעקבות משא-ומתן בין שתי הממשלות. שום מנהיג לאומי אינו יכול להתחייב לסעיפים מפורשים בהעדר התחייבות דומה ממנהיג הצד השני. אך ניתן לומר בביטחון שההסכם מקובל על ערפאת, מה גם שהשתתף למעשה בניסוחן. אין, כמובן, סימטריה: אצל הישראלים היונים נמצאות באופוזיציה, אצל הפלסטינים הן עדיין בשילטון.

ברחבי העולם התקבל המסמך בברכה על-ידי כל הגורמים המייחלים לסוף הסכסוך. התקווה הגדולה היא שיוזמה זו, כמו "מרד הטייסים", מסמלים את סוף עידן הייאוש. התפקיד הראשון של ביילין וחבריו הוא להקים את מפלגת-העבודה ומרצ מהריסותיהן (יו"ר העבודה, חתן-יום-ההולדת, לא הצטרף ליוזמה!) ולהקים אופוזיציה חזקה ולוחמת, שתפעל ברוח המסמך. להזכיר שוב את דברי צ'רצ'יל: אין זאת התחלת הסוף, אך אולי זהו סוף ההתחלה.