הרגע הדרמטי ביותר היה במוצאי יום-כיפור. ישבנו בחצר המוקטעה, קבוצה של פעילי-שלום ישראליים וידידים פלסטיניים, מבכירי הרשות. נשבה רוח קרירה נעימה, אחרי יום חם, ושוחחנו על המצב (אלא מה?) ועל הרכילויות האחרונות בצמרת הפלסטינית. מפעם לפעם הצטרף אלינו בכיר פלסטיני, לפני עלותו לשיחה עם הראיס, או ברדתו משם.

דמותו הגבוהה של ג'יבריל רג'וב הופיעה בין שקי-החול המגינים על פתח הבניין. הוא בא משיחה עם ערפאת והצטרף אלינו לכמה דקות. "שמעתי שהקבינט הישראלי עומד להתכנס הערב," בישר לנו בפנים קודרות. כולנו הבינונו את משמעות הדבר. ישיבה דחופה של הקבינט – מה זה יכול להיות? מה אם לא החלטה לתקוף את המוקטעה? רג'וב נכנס למכוניתו השחורה ומיהר לעיסוקיו. החלפנו כמה מלים על האפשרות של התקפה – ואז, לפתע, כבו כל האורות במיתחם. השתררה דממה. מרחוק נשמע הטירטור של מנוע מטוס, המתקרב אלינו. איש לא אמר דבר. במוח חלפה המחשבה: "אז זהו זה!" ואז נדלקו האורות מחדש, באותה הפתאומיות שבה כבו. המטוס בשמיים עבר מעלינו והמשיך בדרכו לכיוון עמאן. המשכנו לשוחח כאילו לא קרה כלום.

באותו יום השתררה מתיחות בגלל סיבה אחרת. בצהריים חזר למיתחם אחד מהמתנדבים וסיפר, שבעודו יושב בבית-קפה נשמעו צעקות: הישראלים באים! בעל בית-הקפה האיץ בכל היושבים לברוח במהירות, אף מבלי לשלם. כעבור זמן קצר הופיעו שני ג'יפים של צה"ל. מרחוק נשמעו יללות של אמבולנסים. אחר-כך הופיעו שני הג'יפים ליד שער המיתחם ונסעו הלוך וחזור ברחוב הצר שלפניו. השמועה פשטה במיתחם במהירות. היה נראה כאילו זהו סיור מוקדם, כדי לבדוק את ההיערכות בפנים לפני התקפה. הג'יפים המשיכו לכיכר המרכזית של רמאללה ועצרו שם. ילדי הסביבה המטירו עליהם אבנים. עניין שיגרתי. הרוחות נרגעו.

ברגע ששמענו על מעשה-הזוועה המזעזע בחיפה, ביום השבת אחרי-הצהריים, הבננו שצריך למהר למוקטעה. תוך שעה התארגנה קבוצה קטנה של עשרה פעילי-שלום. נכנסנו לעיר המכותרת והמנותקת.

באו אתנו גם 30 פעילי-שלום בינלאומיים, בני ארצות רבות. אילו היה יותר זמן, הייתה מתארגנת קבוצה יותר גדולה. אך בעונת החגים, רבים מהמועמדים שהו בחו"ל, ואחרים לא יכלו להתגייס תוך דקות. ואילו מבחינתנו, הזמן היה הדבר החשוב ביותר.

היה ברור לכולם, כי אריאל שרון ירצה לנצל את מעשה-הזוועה של הג'יהאד כדי להגשים את חלומו רב-השנים: להרוג את יאסר ערפאת. זה היה כל-כך ברור, עד שהתעוררה מאליה השאלה: שמא הייתה זאת בכלל הכוונה של יוזמי הפעולה מלכתחילה?

ידוע שפיגוע-ההתאבדות בוצע על-ידי עורכת-דין צעירה כמעשה-נקם אישי: גם אחיה וגם ארוסה נהרגו על-ידי צה"ל. בשטחים הפלסטיניים מסתובבים עכשיו אלפי אנשים ונשים כאלה, וכל אחד מהם הוא פצצה מתקתקת. הם לא זקוקים לשום נימוק פוליטי. מי שמצווה "לחסל באופן ממוקד" פלסטינים, נשים, גברים וטף, צריך לדעת כי זאת עלולה להיות התוצאה. אך אירגון הג'יהאד המוסלמי קיבל על עצמו את האחריות לפעולה. בכך הפך את המעשה לאקט פוליטי. לאקט פוליטי יש כוונה פוליטית. והכוונה יכלה להיות רק אחת: כל העולם יודע ששרון מוכן להרוג את ערפאת בכל רגע. הממשלה כבר החליטה רשמית "לסלק" את ערפאת. רק האמריקאים מונעים זאת, לפי שעה. אך אחרי פיגוע גדול עלול האור האדום האמריקאי להתחלף באור ירוק, או לפחות באור צהוב. ולשרון די בניצנוץ הצהבהב הקל היותר כדי לבצע את זממו.

גוף פלסטיני המשלח מתאבד בנסיבות אלה, יודע שפעולתו תגרום לא רק לקורבנות ישראלים, גברים נשים וילדים, אלא עלולה גם לגרום למות המנהיג הפלסטיני. נראה כי הג'יהאד – או מישהו בג'יהאד – מעוניין בכך. הוא מקווה שהריגת ערפאת תגרום לקריסת הרשות הפלסטינית, להשתררות תוהו-בוהו ברחבי הארץ, להיווצרות מאות תאי-טרור בשטחים הפלסטיניים ולעליית יוקרתו של הג'יהאד לשחקים.

כפי שקורה לפעמים בהיסטוריה, האינטרס של הג'יהאד נפגש עם האינטרס של אריאל שרון. כדי לבצע את מדיניותו - סילוק הרשות הפלסטינית, הרחבת ההתנחלויות בכל הארץ והשתלטות ישראל על כל השטחים הפלסטיניים – הוא זקוק לאווירה של תוהו ובוהו ולמעגל-דמים מתרחב.

ערפאת הוא מכשול בדרכו, ועל כן הוא רוצה לסלקו לעולם הבא. מאותה הסיבה בדיוק, תנועת-שלום ישראלית עקבית הראויה לשמה צריכה לעשות את הכל כדי למנוע את המעשה הזה.

הריגת ערפאת היא אסון היסטורי למדינת-ישראל, כי פירושה חיסול סיכויי השלום לדורות והתגברות שפיכות הדמים לממדים שיהיו מעל ומעבר לכל מה שידענו עד כה.

לכן החלטנו למנוע את האסון הזה ככל שיכולתנו הדלה מגעת.

קבלת הפנים במוקטעה היתה סוערת. עשרות צוותות טלוויזיה מכל העולם, ובעיקר מהעולם הערבי, הצטופפו ברחבה ועטו עלינו כמוצאי שלל רב. השאלות הומטרו עלינו מכל עבר ובכמה שפות. שאלה אחת חזרה שוב ושוב: "האם אתם מאמינים שאתם יכולים למנוע התקפה של שרון?"

כולנו ענינו בכנות שאיננו יודעים. איננו יכולים לעצור טנקים, מטוסים, חיילים מאומנים או גז משתק. אבל אנחנו מקווים שעצם הידיעה שיש במיתחם קבוצה של ישראלים, נוסף על הבינלאומיים, עשויה להוות עוד גורם שיונח על כף המאזניים כאשר שרון ואלופיו יקבלו החלטה.

כאשר הנימוקים בעד ונגד יאזנו אלה את אלה, אולי יוכל שיקול זה להכריע לטובה. (למחרת נמסר באחד העיתונים שעניין זה אכן הועלה על-ידי אחד המשתתפים ב"התייעצות הביטחונית".)

השעה כבר הייתה מאוחרת, והראו לנו את מקום-הלינה. באולם גדול, ששופץ מאז ההרס הגדול, סודרו לאורך הקירות שורות של מזרנים, כל אחד עם שמיכה עבה. לצד האולם היו חדרי-שירותים חדשים וסבירים. בקצהו ניצבו כמה שולחנות ועליהם קופסאות של קפה ותה, בקבוקים של משקאות קלים, פיתות, גבינה צהובה וכמה קופסאות שימורים. אחד מעוזריו של ערפאת, הד"ר סמי מוסלם, מסר לנו שהראיס חולה ונשאר היום במיטה, אך יקבל אותנו למחרת בבוקר. בינתיים דאג לכל צרכינו. אחרי שעות ההתארגנות והטלטולים, כבר היינו די רעבים ועייפים.

ניסינו לתפוס את החדשות ב"קול ישראל" ובחרנו לעצמנו מזרנים. היו דיעות שונות על השאלה מהו המקום הטוב ביותר למקרה של הפצצה מן האוויר, לעומת מיקרה של הסתערות חיילים. בשירותים? ליד הפתחים? כל אחד התכרבל בשמיכתו בבגדים. הרוב לא חלצו נעליים. על כל מיקרה שלא יבוא לא כובו האורות לגמרי. אפשר היה לישון רק בהפסקות. במשך כל הלילה לא חדלו הפלאפונים לצלצל, ואנשים מאמריקה, אירופה, דרום-אפריקה ואסיה ביקשו ראיונות. נראה שהפכנו נושא לסקרנות בינלאומית.

בשש בבוקר עורר אותי צילצול הפלאפון. רצתי החוצה, כדי לא להפריע לעשרות הישנים. גברת צעירה מאחת מתוכניות הבוקר רצתה לדעת אם אהיה מוכן להעניק ראיון בשעה שבע. בדרך כלל לא הייתי שש לזה, אבל הייתי במצב-רוח טוב: לילה שלם עבר בלי שקרה הדבר הנורא שציפינו לו.

נשארתי בחוץ. החצר הרחבה הייתה ריקה, חוץ מחיילי המישמר. לקחתי כסא וישבתי באחת הפינות. מעלי, ברוח הקרירה, התנופפו מאות דגלונים פלסטיניים צבעוניים, נוסף על הדגלים שעל הגג. (פעם קראו להם "דגלי אש"ף", ומי שנמצא דגל ברשותו הלך לשלוש שנים לבית-הסוהר.) על הקירות המקיפים את החצר משלושה עברים (שני מבנים והגשר המפורסם שביניהם) היו תלויות הכרזות שנותרו מהפגנות-ההזדהות הגדולות אחרי החלטת ממשלת-שרון על ה"סילוק". "נפשנו, כל נפשנו לאח המפקד והסמל אבו-עמאר" אמרה כרזה אחת. כרזה אחרת של המשרד לענייני הפליטים: "לאח יאסר ערפאת, סמל מאבקנו, תמיכת האוהלים של העם הפלסטיני". על אחת הכרזות, תמונות כיפת-הסלע וכנסיית-הקבר. על כולם תמונת ערפאת עם הכפייה האופיינית.

כיפת הסלע ותמונת ערפאת הם שני סמלי המאבק הפלסטיני, נוסף על הדגל. המילה סמל ("רמז" בערבית) מופיעה על כל הכרזות, בלי יוצאת מן הכלל. על אחד הקירות תלוי בד לבן בגובה של שתי קומות, ועליו מאות טביעות כף-יד קטנות בצבעי הדגל: אדום, ירוק ושחור. מתנה של ילדי בתי-ספר ממחנות הפליטים.

באותו בוקר, זה הכל נראה כמעט עליז. המוקטעה הייתה שקטה, החיילים המעטים נראו משועממים. כל חייל, בעברו על פני, בירך אותי באדיבות ב"סבאח אל-חיר", ולפעמים בעברית "בוקר טוב". שלווה גמורה – אבל שלווה מדומה. הידיעה שכל זה יכול להשתנות בן-רגע, והמראה העליז יכול להתחלף בסצנה של דם ומוות, ארבה באחורי הראש.

סמוך לשעה 11 הודיעו לנו שהראיס קם ממיטת חוליו ומוכן לקבל את אנשי המגן החי הישראלי בחדר-הישיבות הארוך. מאז נשאלתי הרבה עשרות פעמים: איך הוא נראה? ובכן, הוא נראה כמו אדם אחרי שפעת מתישה. חיוור, רזה יותר. נראה שהיה מוטב לו להישאר במיטה עוד יום-יומיים. אבל ברור שהכריח את עצמו לקום. הוא קיבל אותנו, פעילי-השלום הישראליים, בהתרגשות רבה, בחיוך רחב ובלחיצות-ידיים וחיבוקים. העובדה שבמצב-חירום עליון באו אנשים ונשים מישראל כדי להוות "מגן חי" עשתה רושם עמוק. הוא חזר ודיבר על כך פעמים אחדות. לחדר הוכנסו כתריסר צוותות-טלוויזיה, והם החלו מצלמים את המעמד. אבו-עלא בא גם הוא. ערפאת העמיד אותו בינו וביני – ובמעמד זה השמיע ערפאת גינוי חריף ביותר של פיגוע-ההתאבדות בחיפה. ממשלת-החירום של האח אבו-עלא, שתוקם מחרתיים, אמר, תנקוט אמצעים נחושים ביותר כדי לשים קץ לפיגועים כאלה.

שמתי לב לדגל הישראלי שעל חזהו. לפני חודש, בביקור קודם, ראיתי שהוא נושא על דש המקטורן כמה דגלים משולבים – פלסטין-קנדה, פלסטין- איטליה ועוד. הורדתי מחולצתי את הסמל של "גוש שלום", המורכב מהדגלים המשולבים של ישראל ופלסטין, והגשתי לו. בלי להסס רגע הצמיד אותו למקטורנו, מעל לאחרים. הופתעתי לראות שהוא השאיר אותו שם – ונשא אותו גם באותו יום. (גם כעבור יומיים, בטכס ההשבעה של ממשלת אבו-עלא, נשא את הדגל הישראלי הזה על חזהו.)

אחרי הפגישה הזמין ערפאת אותנו ואת המתנדבים הבינלאומיים לארוחת-צהריים באולם שמעל אולם-השינה שלנו. על השולחנים הארוכים היו המאכלים המסורתיים: בשר כבש על מצע של אורז, סיניה (בשר קצוץ בטחינה), נתחי עוף בתנור. בסוף הוגשה כנאפה אמיתית משכם, הידועה כטובה ביותר בעולם.

רחל ואני התבקשו לשבת משני צדדיו. בדרך כלל הוא אוכל מעט, ומקפיד במהלך הארוחה להגיש במו ידו נתחי-בקר או ירקות לאורחיו המכובדים. הפעם לגם רק מרק-עוף שהוכן בשבילו במיוחד. לרחל אמר שהוא צמוד לדיאטה של מרק עוף כי זה הדבר הטוב ביותר בזמן שפעת ויראלית שהשפיעה על הקיבה. באותו יום התארחה במוקטעה גם מקהלה איטלקית. לפני הארוחה ואחריה הם שרו את שירי הפרטיזנים, שלחמו בשילטון הפאשיסטי ובגרמנים. ההתרגשות בחדר גאתה כשכולם, כולל ערפאת, קמו על רגליהם, החזיקו ידיים מורמות ושרו איתם במלוא גרון. כאשר סיימו קם אחד הבינלאומיים, יפאני צעיר, ושר שיר-שלום יפאני יפהפה. הסתבר שנאוטו, שאת גילו לא יכולתי אפילו לנחש, למד סוציאולוגיה אך החליט להיות זמר. הוא פנטומימאי מושלם, ועליצותו וטוב-ליבו התמים הפכו אותו לחביב על הקבוצה.

בסוף בא תורו של צילום קבוצתי – ערפאת במרכז וכל הקבוצה הישראלית והבינלאומית מסביבו. קשה היה להאמין שאין זו חגיגת יומולדת, אלא מסיבה של אנשים המסכנים את חייהם למען השלום.

יום-כיפור עבר בשקט. ראינו את תהלוכת ראשי הרשות שבאו והלכו, בעוד "מלאכת המרכבה" (כדברי לוי אשכול בשעתו) מתנהלת לאיטה. היה ברור כי החלטת ערפאת ואבו-עלא להקים ממשלת-חירום צרה מביאה אכזבה להרבה פעילים מרכזיים שנשארו בחוץ. כל האישים ניגשו אלינו ובירכו אותנו בחמימות.

עוזרו הקרוב של ערפאת, נביל אבו-רודיינה, נשאל על-ידי העיתונאים איך יכולים הפלסטינים לסמוך על ארצות-הברית, הארצות הערביות, אירופה או האו"ם. תשובתו: "אנחנו סומכים קודם כל על ידידינו הישראלים." במשך כל היום צילצלו אלי עיתונאים מחו"ל (וגם ישראלים, אך לא אלשין מי טילפן לי ביום-כיפור) כדי לשאול על בריאותו של ערפאת. נראה שנפוצו בחוץ שמועות שונות, וגם מטורפות.

האם נכון שערפאת הורעל על-ידי הישראלים? עניתי שבסעודת-הצהריים לא השמיע ערפאת תלונה כזאת. בפינה של הרחבה חונה דרך-קבע אמבולנס, לכל מיקרה שלא יבוא (כך היה נהוג גם אצלנו בימי מנחם בגין). לפנות ערב ראיתי אמבולנס נוסף נכנס. יצא ממנו גבר יחיד, שניגש בנחת לבניין. סיפרו לי אחר-כך שזהו ידידו של הרופא הקבוע, הגר בבניין, ושבא לבקר את חברו. כעבור זמן יצא, נכנס לאמבולנס שלו, הדליק את האור האדום המהבהב ונעלם כלעומת שבא.

תוך שעה קיבלתי טלפון בהול מתל-אביב. האם נכון שערפאת לקה בהתקף-לב? האם נכון שהוא הובהל לבית-חולים? יכולתי להשיב בביטחה שזה לא נכון. אחר-כך נולדה השמועה שלקה כמה ימים לפני כן בהתקף-לב קל. אינני רופא, אך אם להתרשם מטביעת-עין, הדבר נראה לי מופרך.

למחרת יום-כיפור הושבעה ממשלת אבו-עלא. אנחנו, חברי הקבוצה הישראלית, עמדנו בדורה הראשונה, במקום שהוקצה לתקשורת, שהופיעה בהמוניה. ענדנו את הסטיקר הגדול של הגוש, שגם בו בולט הדגל הישראלי לצד דגל פלסטין. הטכס התאחר בגלל בעיות של הרגע האחרון (אצל הפלסטינים, כמו אצלנו, שום דבר אינו מסתדר בלי בעיות של הרגע האחרון.) רק נגמר הטכס, ראה אותנו ערפאת, ניגש ישר אלינו והתחבק עם הפעילים הישראליים – לעיני עשרות מצלמות העולם.

זאת היתה מחווה אישית, אבל זאת הייתה גם מחווה פוליטית. המנהיג הפלסטיני רצה להגיד לעולם כי ההסדר עם ישראל הוא הדבר הראשון על סדר-היום של הממשלה החדשה.

לנו היה ברור שעם הקמת הממשלה, חלפה - זמנית - הסכנה המיידית לחיי ערפאת, עם כל התוצאות הנוראות שהיו נובעות מהריגתו. אחרי שלושה ימים ולילות חזרנו הביתה, מוכנים בכל עת להתגייס מחדש כדי לעשות ככל יכולנו כדי למנוע מעשה שאנחנו רואים בו אסון למדינת-ישראל. בעינינו, זהו המעשה הפטריוטי החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות.