לפני שנה וחצי החליטה קבוצה קטנה של ישראלים לשבור טאבו מקודש, לקרוא לילד בשמו ולהעלות לדיון את נושא פשעי-המלחמה. עד אז היה מובן מאליו שצה"ל הוא "הצבא הכי מוסרי והכי הומאני בעולם" (כדבר המנטרה הרשמית), ולכן בכלל אינו מסוגל לעשות דברים כאלה. תנועת "גוש שלום" (שאני משתייך אליה) כינסה אסיפה פומבית בתל-אביב, ובה דנו פרופסורים ואנשי-ציבור על משמעות המושג "פשעי מלחמה". כוכב הערב היה אל"מ (מיל') יגאל שוחט, גיבור-מלחמה שהופל מעל מצריים במלחמת יום-הכיפורים. רופא מצרי מסור קטע את רגלו הפצועה. בשובו למד שוחט רפואה והפך בעצמו לרופא.

בקול רועד מהתרגשות קרא מן הכתב פנייה אל חבריו, טייסי חיל-האוויר, והפציר בהם לסרב למלא פקודות שעליהן מתנוסס הדגל השחור של אי-החוקיות. הוא הדגים: להטיל פצצות על שכונות-מגורים פלסטיניות לשם "חיסול ממוקד". הנאום עורר הד חזק, אך הצבא הצליח "למזער את הנזק". מפקד חיל-האוויר, דן חלוץ, הקצין הקיצוני ביותר בצה"ל מלבד הרמטכ"ל משה יעלון, נשאל מה הוא מרגיש כשהוא משחרר פצצה על שכונה פלסטינית, וענה: "אני מרגיש חבטה קלה בכנף". הוא גם אמר שאחרי פעולות כאלה הוא ישן טוב מאוד בלילות. היה נדמה שקריאתו של שוחט התנדפה באוויר - אך מסתבר שלא.

הזרע שזרע נבט לאיטו. בייחוד אחרי שטייס שיחרר פצצה של טונה על שכונת-מגורים בעזה כדי להרוג פעיל חמאס, והרג עשרים אזרחים, גברים, נשים וילדים. טייסים רבים נאבקו במצפונם. עכשיו ניצח מצפונם של 27 מטובי הטייסים. במיתוס הישראלי, הטייסים הם העילית שבעילית. רבים מהם בני קיבוצים, שנחשבו פעם לאריסטוקרטיה של המדינה. עזר וייצמן, שהיה מפקד חיל-האוויר, טבע את הסיסמה "הטובים לטייס" (ומייד הוסיף, ברוח המאצ'ואיזם של החיל, "והטובות לטייסים.")

הטייסים חונכו מנעוריהם להאמין שאנחנו תמיד צודקים, ושמולנו עומדים רוצחים שפלים. שמפקדי צה"ל אינם יכולים לטעות. שפקודה היא פקודה, ואין להרהר אחריה. המקצועיות מעל לכל. שבעיות פותרים בתוך החיל. שלא מערערים על סמכות הדרג המדיני. מיתולוגיה שלמה על חלקו של החיל בניצחונות ישראל בכל המלחמות: החל בפייפרים במלחמת 1948, השמדת חיל-האוויר המצרי במלחמות 1967, וכו'. מובן שחיל-האוויר אינו מגייס נון-קונפורמיסטים. המועמדים לקורס-הטיס נבחנים בקפדנות מרבית. החיל בוחר בצעירים שאפשר לסמוך עליהם מבחינת האופי וההשקפה, אנשים מיושבים בדעתם, ממושמעים, כולם ציונים בני ציונים.

יתר על כן, חיל-האוויר הוא גם כת, שחבריה נאמנים לחיל ונאמנים זה לזה בלהט. מעולם לא היו בחיל-האוויר מריבות פומביות או גילויים של מרי. כל זה מסביר מדוע התלבטו הטייסים כל-כך הרבה זמן לפני שמצאו בעצמם את הכוח הנפשי לעשות מעשה כך חריג, כה נועז, כה אמיץ מבחינה מוסרית, כמו פרסום הקריאה הזאת.

27 טייסי חיל-האוויר הודיעו במשותף למפקד חיל-האוויר שמעתה והלאה יסרבו למלא פקודות "בלתי-חוקיות ובלתי-מוסריות", הגורמות להרג אזרחים. בסיום דבריהם גינו בחריפות את המשך הכיבוש, המשחית את ישראל ופוגע אנושות בביטחונה. האיש הבכיר ביותר מבין החותמים הוא תא"ל (מיל') יפתח ספקטור, גם הוא אגדה חיה. הוא בנו של אחד מגיבורי "כ"ג יורדי-הסירה", קבוצה שנשלחה במלחמת-העולם השניה לחבל במתקני-הנפט בלבנון (שהיתה בשלטון ממשלת-וישי הפרו-נאצית), ושעקבותיהם נעלמו. יפתח ספקטור היה מדריכם של רבים מהמפקדים הנוכחיים של חיל-האוויר.

עוד לא היה כדבר הזה בתולדות המדינה. בגלל מעמדו המיוחד של חיל-האוויר, הסירוב הזה מעורר הד הרבה יותר גדול מאשר תנועת הסירוב של חיילי-הקרקע, שהגיעה ל-500 סרבנים ונעצרה שם, לפי שעה.

המימסד הצבאי, שהוא הממשלה האמיתית של ישראל, חש בסכנה, והתגייס כפי שלא התגייס מעולם. הוא פתח במסע שלוח-רסן של השמצה, הסתה ורצח-אופי. גיבורי-האתמול הפכו בן-לילה לאויבי העם. כל זרועות השילטון – מהנשיא-לשעבר עזר וייצמן ועד ליועץ המשפטי, אליקים רובינשטיין (הפוזל לעבר כסא בבית-המשפט העליון), ממשרד-החוץ ועד לעסקני העבודה ומרצ, הופעלו כדי להדוף את מרד הטייסים. אך בראש ההתקפה הנגדית המוחצת עומדת התקשורת.

מעולם לא חשפה את פניה האמיתיות כמו הפעם. כל ערוצי הטלוויזיה, כל רשתות הרדיו, כל העיתונים – ממש ללא יוצא-מהכלל - התגלו כמשרתי המימסד הצבאי ודובריו. גם "הארץ" הליברלי העמיד את עמודו הראשון להתקפה חסרת-פשרות על הטייסים, ללא הצגת עמדה נגדית.

אי-אפשר היה להפעיל את מכשיר הטלוויזיה מבלי להיתקל במפקד חיל-האוויר, ואחריו בשורה אינסופית של אנשי ממסד, שגינו, בזה אחר זה, את "התופעה". מחנות-הצבא נפתחו לפני המצלמות, קצינים נאמנים גינו את חבריהם "הבוגדים" והאשימו אותם ב"תקיעת סכין בגב". וחוץ מראיון אחד ויחידי בערוץ 2, לא ניתנה ל"סרבנים" עצמם שום הזדמנות להשמיע את דברם, לענות למשמיצים ולהסביר את עמדותיהם.

אין ספק: הממסד פוחד. יתכן שיצליח גם הפעם למנוע את התפשטות המחאה ולהרתיע את המורדים-בכוח, בשיטות של הפחדה, השמצה והענשה. אולם המסר של ה-27 לא יימחק עוד. הגיחה הזאת של הטייסים שירתה את המדינה יותר ממאות הגיחות שביצעו בשרותם הצבאי. יבוא יום ומדינת ישראל תכיר בחוב העצום שהיא חייבת ל-27 האמיצים.