שמעון פרס חוגג. מה זה חוגג. כל העולם חוגג . מה יש לו לחגוג ? ובכן, הוא בן 80. זה גיל מכובד. עיני אינה צרה בחגיגתו. (מה גם שגם לי מלאו זה עתה 80 שנה, וגם אני חגגתי .) טבעי לו לאדם המגיע לגבורות להזמין את ידידיו להשתתף בשימחתו. אז פרס הזמין כמה ידידים, כגון ביל קלינטון ומיכאל גורבצ'וב, פרדריק דה-קלרק ויושקה פישר, נשיאי גרמניה, סלובניה ומלטה, כמה מיליארדרים, כמה זמרים והשואן קלוד לנצמן. עד כאן הכל בסדר . דיפלומטיה, בידור ושואה, מזיגה מבטיחה . וכן, נשכר בית-מלון שלם, יגוייסו 1200 שוטרים, ייסגרו רחובות בשתי ערים. יופי. משהו בדומה למסע-הטריאומף של אימפרטור רומאי החוזר כמנצח מהמלחמה . וזה בכל זאת קצת מוזר, בלשון עדינה .

מה יש לו לחגוג, אחרי הכל ? הוא יושב-ראש מפלגת-העבודה. מפלגת-העבודה היא תל-חרבות. היא חדלה להתקיים כמפלגה. מנהיגיה משוטטים במסדרונות כרוחות-רפאים. סניפיה הרוסים. אין לה מצע. אין לה תוכנית. איש אינו יודע מה היא רוצה. איש אינו יודע לשם מה היא קיימת. אם היא אכן קיימת .

נכון, פרס אינו אחראי למפולת לבדו. גרם לה אהוד ברק, אלוף האסונות, שהפיץ את השקר ההיסטורי שאין לנו פרטנר לשלום. בכך העלה ברק את אריאל שרון לשילטון. אבל שמעון פרס הצטרף לממשלת שרון, שירת אותו נאמנה, הפיץ בעולם כולו את השקר ששרון הוא איש-שלום, הכשיר את שרון בוושינגטון ונתן את ידו לכל הזוועות – ה"חיסולים הממוקדים", הריסת בתים הסיטונית, הרחבת ההתנחלויות בקצב מטורף .

עכשיו הגיעה המפלגה למצב כל-כך עלוב, עד ששרון אינו מעוניין בה אפילו כשותפה זוטרה בממשלתו. מה הוא צריך אותה? יש לו טומי לפיד. אין מראה מעורר רחמים יותר מאשר זונה בלה, שאיש אינו חפץ בה עוד .

מאז שנבחר פרס כיושב-ראש המפלגה, בהעדר כל מועמד סביר אחר, השתררה בה אווירה של בית-קברות. שום רוח רעננה (או אחרת) אינה מנשבת בה. שום דבר אינו קורה. מדי פעם מקדישה הטלוויזיה כמה דקות לכינוס מוסדותיה (אולי מתוך רחמנות, אולי מתוך שימחה-לאיד ).

לשמעון פרס אין זמן לטפל בזה. זה כמה חודשים הוא עסוק בארגון יום-ההולדת שלו. זוהי עבודה פול-טיים, עם שעות נוספות . וזה אסון. העלמה של מפלגת-העבודה משאירה חור שחור במערכת הפוליטית הישראלית. שום דמוקרטיה אינה יכולה לתפקד בלי אופוזיציה יעילה ולוחמת. כאשר בראש הממשלה עומד אדם כמו אריאל שרון, המוביל את המדינה לקראת אסון ידוע מראש, העדרה של אופוזיציה הוא פשע לאומי . פרס אינו חושב כך. "בשביל מה צריך אופוזיציה?" אמר לא מכבר, באחת מהופעותיו הבלתי-ספורות בתקשורת. ובאמת, בשביל מה? הרי פרס אינו מסתיר את תשוקתו לחזור לממשלה, כל ממשלה, גם (ואולי בעיקר) ממשלה של אריאל שרון .

ולמה לא, בעצם? מה מבדיל בין שרון ופרס, חוץ מהכריזמה של שרון ושרשרת הכישלונות של פרס? האם פרס הוא נגד חיסול המנהיגים הפלסטיניים? לא. אם הוא מתנגד ל"גרושו" של יאסר ערפאת? באחת ההופעות אמנם התנגד לכך בלשון רפה, אך הוא לא גייס את מפלגתו כדי למנוע את האסון הממשמש ובא. "גדר-ההפרדה" המפלצתית? המצור הכללי על ערי הגדה המערבית וכפריה? הרס הבתים? עקירת העצים? שתיקה רועמת, במקרה הטוב .

בקאריירה הארוכה שלו פרס היה בעצם תמיד נץ מחופש, חוץ מהגיחה הקצרה לאוסלו, כאשר אץ לקטוף פירות של אחרים. הוא היה נץ קיצוני ויונה מתונה. אבי הפצצה הגרעינית הישראלית וחתן פרס נובל לשלום (אחרי לוביאינג עולמי חסר-תקדים). אחד היוזמים של מלחמת 1956, בשותפות עם שני משטרים קולוניאליים עכורים (צרפת ובריטניה), ושותף להסכם אוסלו. אבי ההתנחלויות בגדה המערבית ומקים "הגדר הטובה". תומך בפלישה ללבנון, וכעבור כמה ימים בלבד הנואם המרכזי בהפגנת "שלום עכשיו" נגדה . הוא דגל בכל. פעם טען שישראל היא "מדינה ים-תיכונית" ולא מזרח-תיכונית. במשך שנים רבות דגל ב"אופציה הירדנית" תוך התכחשות לקיום העם הפלסטיני. אחר-כך לחץ את ידי ערפאת על מדשאת הבית הלבן והטיף ל"מזרח תיכון חדש". ובכל השנים האלה לא זכה אפילו פעם אחת בבחירות כלשהן .

אז מה יש לו לחגוג ? יש לשמעון פרס חלק נכבד מאוד במצב העגום של המדינה. בסיכול השלום עם הפלסטינים, בהרס מחנה-השלום הישראלי, בהנצחת שלטון הליכוד, בסלילת דרכו של אריאל שרון, העלול להביא עלינו את חורבן בית שלישי .

גם בימי השפל של האימפריה הרומאית לא ערכו שם מסע-טריאומפף לאיש שחזר מן הקרב מובס ומושפל. רק בישראל. כי בישראל, שום דבר אינו מצליח כמו הכישלון .