הסיסמה הזאת נולדה באופן ספונטאני, מול החומה בקלקיליה, במקום שבו החומה הופכת לגדר ופונה מזרחה, עמוק לתוך השטח הפלסטיני. ממול, בצד השני, הפגינו הפלסטינים. חיפשנו חרוז קצר, שאפשר להשמיעו ברמקול. מאמץ משותף הוליד את חמש המלים, המכילות את המסר כולו. נכון, זאת לא חומת יריחו, שאפשר היה להפילה בתרועות שופר. מי שבונה את המכשול הזה רוצה שיעמוד לנצח, כמו שירושלים "שחוברה לה יחדיו" היא "בירת הנצח של עם ישראל". לימין אין טווח-זמן שהוא פחות מנצח-נצחים. וגם כמה מאנשי-השמאל מאמינים שהחומה יוצרת מצב "בלתי-הפיך".

לא אני. מפני שאני זוכר מצבים "בלתי-הפיכים" אחרים. וגם נצח-נצחים אחרים. לא אחת משווים את חומת-ההפרדה שלנו לחומת-ברלין. גם מבחינה חזותית ופוליטית, זוהי השוואה טובה. מפני ש"חומת ברלין" לא הייתה מפלצת עירונית בלבד. היא חצתה את גרמניה כולה והשתרעה מהים הבלטי בצפון עד לגבול צ'כוסלובקיה בדרום - קרוב לאלף קילומטרים, כאורך המפלצת של שרון אחרי שתושלם.

גם בגרמניה זה היה מכשול אדיר, תשלובת של חומות וגדרות, מגדלי-שמירה ועמדות-ירי, "אזורי מוות" ונתיבי סיור. היא חצתה את הארץ, פצעה את הנוף, הפרידה בין הורים וילדים. מפלצת אימתנית, מעוררת פחד וסלידה, משדרת עוצמה וסופיות. בעיקר סופיות. כל מי שראה אותה חש: זוהי נקודה של אל-חזור בהיסטוריה הגרמנית. ההפרדה הזאת היא נצחית. אין טעם להילחם בה.

ואכן, כל הפוליטיקאים הרציניים ביססו את מדיניותם על הנצחיות של החומה. מימין ומשמאל השלימו עם העובדה. שום פרשן רציני לא ניסה להכחישה. אכן, מצב "בלתי-הפיך". ויום אחד, כמו התפרצות של הר-געש שאיש לא צפה אותה מראש, זה פשוט קרה. החומה קרסה, כאילו מעצמה. פליטת-פה מוטעית של שר, מבוכה רגעית בקרב השוטרים, התקהלות של אזרחים - וה"בלתי-הפיך" הפך ל"הפיך". החומה לא התאימה עוד למציאות. כמו הדינוזאורים, המפלצת הזאת פסה מן העולם. (זמן-מה לפני כן נסעתי בכביש מהמערב לברלין, והיה עלי לעבור בתחנת-גבול מזרחית. שוטרים מזרחיים מפחידים, פניהם חתומות ושפתם קצרה וגסה: את הדרכון! שב שם! חכה! בלי "בבקשה", בלי "תודה", בלי "סליחה". ממש כמו הנאצים בסרטי הוליווד. המדים. כובע המצחייה. ההתנהגות. הכל.

כמה שבועות אחרי נפילת החומה עברתי שם שוב. אותם השוטרים ישבו שם, אך אי-אפשר היה להכירם. חיוכים מאוזן לאוזן. אדיבות מופלגת. בבקשה אדוני, תודה אדוני. תואיל בטובך, אדוני. רק רגע קט, אדוני. מסתבר שלא רק חומה הפיכה. גם בני-אדם הפיכים.) יש, כמובן, הבדל יסודי אחד בין החומה הגרמנית והחומה שלנו. לגרמניה המזרחית היה גבול קבוע, שנקבע בהסכם בינלאומי (בין ברית-המועצות ומדינות המערב, בסוף מלחמת-העולם השניה). החומה נבנתה כולה על הגבול הזה. התוואי היה נתון. ואילו אצלנו אין הסכם, אין גבול, אין תוואי נתון מראש. הוא נקבע על-ידי מתכננים אלמונים.

קל לדמיין אותם יושבים במשרדיהם הממוזגים, המפה פרושה לפניהם. מפה מיוחדת-במינה, מפני שמופיעים בה רק ישובים יהודיים, התנחלויות ומחנות-צבא. הערים והכפרים הפלסטיניים לא מופיעים במפה הזאת. מאות אלפי בני-אדם חיים נמחקו ממנה. כאילו כבר בוצע הטיהור האתני שכה רבים בישראל (ובממשלת שרון) חולמים עליו. זהו המיוחד בחומה הזאת: היא בלתי-אנושית. מתכנניה התעלמו לחלוטין מקיומם של בני-אדם (לא-יהודים). הם לקחו בחשבון גבעות ועמקים, התנחלויות וכבישים עוקפים. אך הם התעלמו לגמרי מהכפרים הפלסטיניים, תושביהם ושדותיהם. כאילו אינם. וכך חוצה החומה בין ילדים ובית-ספרם, בין סטודנטים והאוניברסיטה שלהם, בין חולים ורופאיהם, בין הורים ובניהם, בין סוחרים ועסקיהם, בין כפרים ובארותיהם, בין חקלאים ומטעיהם. כמו דחפור משוריין החוצה שכונה ודורס והורס את כל הנקרה על דרכו, אף מבלי להרגיש בכך, כך חותכת החומה את אלפי החוטים הדקים המהווים את ריקמת-החיים הנורמלית של בני-אדם, כאילו לא היו קיימים בכלל.

בשביל המתכננים, החיים האלה אינם קיימים. הארץ היא ריקה מבני-אדם שאינם יהודים. בראשית המאה ה-21 הם פועלים על פי הסיסמא הציונית מסוף המאה ה-19: "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ."

אכן, רעיון החומה טבוע עמוק בתוך התודעה הציונית, והוא מלווה אותה מהרגע הראשון ממש. בספרו "מדינת היהודים", שהוליד את הציונות המודרנית, כבר כתב בנימין זאב הרצל שמדינת-היהודים בפלסטינה תהווה "חלק מהחומה של אירופה נגד אסיה - עמדת-חלוץ של התרבות נגד הברבריות."

כעבור יותר ממאה שנה, החומה של שרון מבטאת את השקפת-העולם הזאת בדיוק. זר לא יבין זאת. השבוע סיפר לי יאסר ערפאת שאבו-מאזן, בביקורו באמריקה, הראה לנשיא בוש את מפת החומה. בוש נדהם. הוא זרק את המפה לעבר סגן הנשיא, דיק צ'ייני, וקרא: "מה זה? איפה המדינה הפלסטינית?"

לכאורה, החומה היא ביטוי של עוצמה. בעצם קיומה היא מכריזה: יש לנו כוח, אנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים. אנחנו נסגור את הפלסטינים במובלעות קטנות וננתק אותם מן העולם. אולם זוהי מראית-עין. בפועל מבטאת החומה פחדים יהודים עתיקים.

בימי הביניים בערי אירופה הקיפו היהודים את עצמם בחומות, כדי לחוש תחושה של ביטחון, עוד לפני שהסביבה כפתה עליהם את החיים בגטו. מדינה המקיפה את עצמה בחומה אינה אלא מדינת-גטו. אמנם, גטו חזק, גטו חמוש, גטו המטיל את חיתתו על כל הסביבה - אבל בכל זאת גטו, המרגיש את עצמו בטוח רק מאחורי חומה וגדר-תיל ומגדלי-שמירה. לא נגיע לשלום עד שלא נתגבר על המנטליות של הגטו. וקודם כל, עלינו לסלק את החומה.