אין כמו האנגלים. על מה שהם מסוגלים להתרגש ! שומו שמיים, ראש-הממשלה שיקר להם. המדינה כולה כמרקחה . אוי ואבו, שרותי-הביטחון עיוותו את הדו"חות שלהם, כדי למצוא חן בעיני הבוס הפוליטי! זוועה ! בישראל, בארצות-הברית וברוב המקומות בעולם, זה היה בקושי מקבל כותרת קטנה. ראש-הממשלה שיקר? ומה עוד חדש ?

להפך, אילו ראש-הממשלה היה נתפס אצלנו כשהוא אומר אמת, זה היה גורם לסנסציה. מה, הוא אמר אמת? ראש-הממשלה? מה פתאום? מה הוא זומם ? ושירותי-המודיעין? באגדות לילדים מסופר על מרגלים, המסכנים את חייהם כדי לגלות סודות ומצילים את המולדת .

יופי של אגדה. כמה חבל שאין לה כמעט אחיזה במציאות . שירותי-המודיעין אמנם מחפשים עובדות, אבל בעיקר את העובדות המתאימות לבוסים הפוליטיים. הם מגישים דו"חות לדרג המדיני, אך אוי לראש-השירות אם הדו"ח אינו מתאים לרצון הדרג המדיני. בקיצור, אין כמעט דו"ח מודיעיני שאינו מוטה לכיוון הרצוי לשלטון, שאינו מעוות את המציאות או משקר ממש . זה מסביר את הכישלונות הסידרתיים של שירותי-המודיעין בכל הארצות ובכל מצבי-החירום.

די להזכיר את הבולטים שבהם : קומוניסט גרמני בשם זורגה, שעבד כמרגל ביפאן, העביר ב-1941 למודיעין הסובייטי דו"ח מפורט על ההתקפה הגרמנית הצפויה על רוסיה. הדו"ח כלל את התאריך והשעה של ההתקפה. סטאלין דחה את הדו"ח ואף איים על ראשי המודיעין שישלח אותם לסיביר, אם ימשיכו להגיש לו דו"חות כאלה. כתוצאה מכך נהרגו ונשבו מאות-אלפי חיילים סובייטיים בהתקפת-הפתע הגרמנית, שנודע בשם "מבצע ברברוסה". זה היה כל-כך לא-סביר, שהיסטוריון רוסי המציא לזה באחרונה הסבר מקורי: סטאלין הוא שעמד לתקוף את היטלר, והמנהיג הנאצי פשוט הקדים אותו .

או המקרה של פרל-הארבור בדצמבר 1941. למודיעין האמריקאי היו הרבה ידיעות מודיעיניות על כוונת היפאנים לתקוף ולהשמיד את הצי האמריקאי. אך כשבאה ההתקפה, היה חיל-הים האמריקאי בלתי-מוכן לחלוטין. זה היה כל-כך לא-סביר שנרקמה תיאוריה כאילו הנשיא רוזוולט הזמין התקפה יפאנית כדי לגרור את ארצו למלחמה .

לפני ההתקפה של אוסמה בן-לאדן על מגדלי-התאומים היו כמה וכמה התרעות, אבל כולן נתקעו בצנרת המודיעין. גם זה הצמיח תיאוריה של קונספירציה: המוסד הוא שאירגן את ההתקפה ואף הזהיר את היהודים שלא לבוא באותו יום לעבודה במגדלים .

כישלונות המודיעין הישראלי מצטרפים לרשימה מרשימה. ערב קום המדינה לא חזה המודיעין את פלישת הצבאות הערביים לארץ. במאי 1967, ערב מלחמת ששת-הימים, הופתע המודיעין לחלוטין כאשר ריכז גמאל כבד-אל-נאצר את צבאו בסיני. המהפכה המצרית של 1952 הפתיעה את המודיעין שלנו, וכך גם המהפכה העיראקית של 1958, וכך גם המהפכה של חומייני באיראן, למרות שהמודיעין הישראלי כמעט שלט באיראן בימי השאה . הדוגמה הטיפוסית ביותר ניתנה, כמובן, ערב מלחמת יום-הכיפורים. המודיעין הישראלי ידע את הכל: את תוכניות-המלחמה המצרית ואת עמדת-הזינוק של כל יחידה מצרית. הוא ראה את היחידות נכנסות לעמדות אלה.

באמצעות הציתות לאויב הוא קלט עשרות תשדורות שלא השאירו שמץ של ספק לגבי ההתקפה הממשמשת ובאה. יום לפני ההתקפה אישר מרגל בכיר שהמצרים עומדים לתקוף. ובכל זאת, צה"ל הופתע לחלוטין, והמצרים חצו בקלות את תעלת-סואץ . בחקירת האירוע הזה נולד המושג "קונספציה" – כלומר, המודיעין התעלם מכל העובדות מפני שהיה שבוי בידי התפיסה שהמצרים פשוט אינם מסוגלים לתקוף. זוהי תופעה טבעית. לפי תורת ה"גשטאלט" (תבנית) בפסיכולוגיה, קולט אדם כל מידע המתאים לתבנית הקבועה במוחו, ופוסל את כל מה שאינו מתאים . לאנשי-המודיעין, כמו לכל אדם אחר, יש רעיונות קבועים ודעות קדומות. ידיעות שאינן "מתאימות" פשוט לא עוברות בצנרת. הן מוכחשות ונפלטות .

אבל יש הסבר נוסף, הרבה יותר פשוט. לכל מפקד של שירות-מודיעין יש בוס פוליטי – ראש-הממשלה, שר-הביטחון, שר-הפנים. הקאריירה שלו תלויה בבוס, וכך גם הקידום של כל עוזריו. כשהבוס ממנה את ראשי השירות, הוא בוחר באנשים הקרובים לתפיסותיו הפוליטיות. במשך הזמן, כל המודיעין הופך למנגנון המספק לבוס את הידיעות שהוא רוצה לשמוע, ופוסל את הידיעות שיעוררו את חמתו. כך זה אצל דיקטטורים כמו היטלר, סטאלין וסדאם חוסיין, וכך זה גם בכל המדינות הדמוקרטיות.

איש-המודיעין המצליח הוא לוליין, היודע ללכת בין טיפות-הגשם ולהתאים את מימצאי המודיעין לאינטרסים הפוליטיים של המנהיגות הפוליטית .

לדוגמה: ברוב השנים שבין מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-הכיפורים שלטה במדינה גולדה מאיר, אשה מאוד נוקשה, מאוד לא-חכמה. היא לא חלמה להחזיר את השטחים שנכבשו זה עתה. שר-הביטחון שלה, משה דיין, אז אליל-ההמונים, הכריז כי שארם-אל-שייח' חשובה מהשלום. כדי למכור סחורה זו לציבור הישראלי, חשוב היה לתאר את הצבאות הערביים כאיום זניח. ממש חבורות של חדלי-אישים, שיזרקו את הנעליים ויברחו ברגע שיראו סמל-שק"ם. אמ"ן קבע שהאפשרות של התקפה מצרית היא בעלת "סבירות נמוכה". אלפיים חיילים ישראלים – ומי יודע כמה מצרים - שילמו על כך בחייהם .

מגולדה לג'ורג' – קפיצה די קטנה. בוש רצה מלחמה בעיראק. הוא לא יכול היה לגלות לציבור את המטרה האמיתית: לשים את היד על אוצרות-הנפט האדירים של עיראק, להשתלט אל שוק-הנפט העולמי ולתפוס את אירופה בגרון. הוא היה זקוק לסיבה מושכת ופשוטה: לסדאם יש נשק להשמדה המונית, והוא קשור לארגונו של בן-לאדן, או-טו-טו סדאם ישמיד את אמריקה .

כדי לשכנע, דרוש חומר מודיעיני מוסמך. אין בעיה. הסי-איי-אי שולף מסמכים (שכבר היו אז ידועים כמזויפים), ולפיהם ניסה סדאם לרכוש אורניום בניגריה. מכניסים את זה לנאום הכי-הכי חשוב של הנשיא בפני הקונגרס, והופ – יש מלחמה . האם האמריקאים התרגשו כאשר התגלה השקר? לגמרי לא. אז הנשיא שיקר. ביג דיל. והסי-איי-אי עזר לו לשקר. עוד ביג דיל. העיקר ששני בניו של סדאם נהרגו ב"חיסול ממוקד", נוסח ישראל. איזה יופי !

אבל באנגליה זה פועל אחרת. באנגליה יש שיכבה פוליטית, ויש סטנדרטים ברורים של מה מותר ומה לא. המודיעין הבריטי תפר את הדו"חות שלו לפי צרכיו של טוני בלייר. טוני לא היה צריך לבקש. כמו תמיד, אנשי-המודיעין ידעו מה הוא צריך, וסיפקו את הסחורה. ניפחו את העובדות, הוסיפו להן ניסוחים מגרים ( SEXED UP , באנגלית). אחד המומחים גילה זאת לבי-בי-סי, ולמחרת היום, נחשו מה, נמצאה גופתו. אולי התאבד. אולי גם לא .

אנגליה רועשת, ואולי יבואו בלייר ואנשיו על עונשם. אצלנו, ברוך השם, אין בעיה כזאת. ראשי-המודיעין שלנו מברברים 24 שעות ביממה, ותמיד הדיבורים שלהם תואמים את צרכי ראש-הממשלה. כאשר משתנים ראשי-הממשלה, הברברת של ראש-אמ"ן משתנה בהתאם . כי לקהילת המודיעין יש הרבה תפקידים. אך התפקיד הבולט ביותר שלה הוא לשמש כקולו של אדוניו .

דף זה נכתב בעזרת EasyHEB for web