אחרי "אינתיפאדה" ו"שהיד", נוספה עוד מילה ערבית למילון העולמי: "הודנה". במסורת המוסלמית קשורה מילה זו באירוע מסויים. הפסקת-האש המוסלמית הראשונה הושגה בשנת 628 בחודייביה, במהלך מלחמתו של מוחמד בשליטים הפגניים של מכה. לפי הגירסה המושמעת עכשיו בישראל, מוחמד הפר את ההודנה וכבש את מכה. המסקנה: אל תאמינו לערבים ואל תאמינו להודנה.

בהיסטוריה הערבית נראה מהלך הדברים אחרת. ההודנה איפשרה למאמיני הדת המוסלמית החדשה להיכנס למכה ולעלות לרגל לסלע הקדוש. עולי-הרגל ניצלו את ההזדמנות כדי לעשות נפשות לדתם. כאשר רוב הציבור עבר לאיסלאם, נכנס מוחמד למכה כמעט בלי שפיכות-דמים והתקבל בזרועות פתוחות.

המסקנה: כבר בראשית דרכם הבינו המוסלמים שכדאי יותר לעשות נפשות מאשר להכניע בכוח.

בכך טמונה גם התשובה לשאלות הנשאלות עכשיו שוב ושוב: האם ההודנה תחזיק מעמד? האם תימשך גם אחרי שלושת החודשים שנקבעו לה? האם יצליחו ערפאת ואבו-מאזן לכפות את מרותם על החמאס?

התשובות תלויות כל-כולן בדעת הציבור הפלסטינית. אם הציבור הזה ירצה בהודנה, היא תישמר. אם ימאס בה, היא תקרוס. החמאס אינו מעוניין להקים את הציבור נגדו. להפך, הוא רוצה לרכוש את לב הציבור ולתפוס עמדת-מפתח במדינה הפלסטינית שתקום. אך אם הציבור יחליט שאין תועלת בהודנה, יהיה כדאי לחמאס להפר אותה.

במה זה תלוי? אם תעזור ההודנה לפלסטינים להשיג הישג בולט בזירה המדינית ושיפור ניכר בתנאי המחייה שלהם כפרטים, ההודנה תהיה פופולרית ותחזיק מעמד. כך אומר ההיגיון, וכך אומר לי גם ניסיוני האישי. כבר הזכרתי במדור זה שהייתי בנעורי חבר בארגון-שיחרור ו/או ארגון-מחבלים (תלוי בנקודת-ההשקפה). למדתי אז שארגון כזה זקוק לאווירה ציבורית אוהדת ואינו יכול לפעול בלעדיה. הוא זקוק לכסף, לאמצעי-הסברה, למקומות-מסתור, למתגייסים חדשים.

לארגון כמו החמאס, שיש לו גם שאיפות פוליטיות וחברתיות, הפופולריות חשובה שבעתיים. כל עוד ההודנה פופולרית, החמאס ישמור עליה.

זהו קודם כל מבחן לאבו-מאזן. מה הוא יכול לעשות כדי שההודנה תהיה פופולרית? הוא צריך להביא לשיחרור משמעותי של האסירים הפלסטיניים; לשיפור תנאי-החיים הנוראים; לנסיגת צה"ל מן הערים והכפרים; להסרת המחסומים הממררים את החיים; לתנועה חופשית של הפלסטינים למרכזי הערים, למקומות העבודה, לבתי-החולים ולאוניברסיטאות; להפסקת "החיסולים הממוקדים", הגירושים, הריסת הבתים ועקירת המטעים; להפסקת הבנייה בהתנחלויות ולהפסקת הבנייה של "הגדר", הנוגסת שטחים גדולים מהגדה המערבית.

אם לא תהיה התקדמות ניכרת בכל אלה, ההודנה תקרוס. כאשר זה יקרה, לא יזילו דמעות בצמרת הממשלה וצה"ל. שם קיבלו את ההודנה בחרוק-שינים, כאילו כפאם שד. ואכן, זאת הייתה כפייה אמריקאית טהורה. התקשורת הישראלית, שהפכה כבר מזמן למכשיר-תעמולה של "מערכת הביטחון", קיבלה אותה – כאילו על פי פקודה - בפזמון "אין לזה סיכוי. זה לא יחזיק מעמד." נבואה העלולה להגשים את עצמה, בעזרת צה"ל.

צה"ל התנגד להפסקת-האש. הקצינים הסבירו, כמו תמיד, שהם עומדים או-טו-טו לנצח, שדרושה רק עוד מהלומה אחת גדולה. זאת בדיוק – ובאותן המלים ממש – אמרו ראשי הצבא הצרפתי באלג'יריה כשהתנגדו להפסקת-האש שם, וכך בדיוק אמרו הגנרלים האמריקאיים בוויאטנאם ערב כניעתו של הנשיא ניכסון. כך גם אמרו הקצינים הסובייטיים באפגניסטאן, וכך הם אומרים עכשיו בצ'צ'ניה. תמיד הם עומדים או-טו-טו לנצח. תמיד דרושה רק עוד מהלומה אחת. תמיד תוקעים להם הפוליטיקאים המושחתים סכין בגב וגורמים למפלה.

האמת הפשוטה היא שצמרת הצבא נכשלה לחלוטין. אמנם היו לה הרבה הצלחות קטנות, אך היא נכשלה במשימה העיקרית: לשבור את רוחו של העם הפלסטיני. על כל "מנהיג מקומי" ש"חוסל" באופן "ממוקד" קמו שני מנהיגים חדשים. "תשתית המחבלים" לא נהרסה, מפני שאי-אפשר בכלל להרוס אותה. היא לא מורכבת מסדנאות וממנהיגים, אלא מתמיכת הציבור וממספר הצעירים המוכנים לחרף את נפשם.

אחרי אלף ימים, למרות ההרג וההרס, רוח-ההתנגדות וכוח-העמידה הפלסטיניים לא נשברו. הם לא נסוגו מעמדותיהם הפוליטיות, כפי שבאו לידי ביטוי בקמפ-דייוויד וטאבה. בראשית האינתיפאדה התנדבו יחידים למשימות-התאבדות. בסוף האינתיפאדה עמדו מאות בתור. גם הפלסטינים לא ניצחו. היו להם הישגים גדולים. הם הוכיחו שאי-אפשר להכניע אותם. הם גרמו לכך שהעניין הפלסטיני לא ירד מסדר-היום. הכלכלה הישראלית נפגעה קשה. האינתיפאדה הטביעה את חותמה על כל החיים בישראל.

רבים מהמעשים הנראים לישראלים כפשעים שפלים נראים לפלסטינים כמעשי-גבורה עילאיים. הריסת טנקים של צה"ל, חיסול מחסום שלם על-ידי צלף יחיד, החדירה מתחת לחומת-ההפרדה – מעשים כאלה מילאו את לב הפלסטינים בגאווה. ועצם העובדה שכעבור 1000 ימים עדיין עומד דויד הפלסטיני על רגליו מול גוליית הישראלי האדיר הוא הישג שדורות של פלסטינים יתגאו בו ויתחנכו עליו.

אבל הם לא הכניעו את ישראל, ולא כפו עליה את רצונם, כשם שישראל לא הצליחה לכפות את רצונה על הפלסטינים. גם הפלסטינים, כמו הישראלים, התעייפו. האינתיפאדה הזאת הסתיימה, לפי שעה, בתוצאה של תיקו.

משה יעלון, רמטכ"ל בעל תאוות-דיבור שאינה ניתנת לשליטה, הכריז על ניצחון. אך באותו היום הביעו 73% מהנשאלים בסקר חשוב של דעת-הקהל במדינה את דעתם שישראל לא ניצחה,ו-33% אף סברו שהפלסטינים ניצחו.

העיתון הגדול במדינה הכתיר כתבה על הרמטכ"ל בכותרת האירונית: "לידיעתכם, ניצחנו!" הרוב לא האמין שההודנה תחזיק מעמד. אך בינתיים, כל יום שעובר בלי קורבנות אדם, מכאן ומשם, הוא רווח נקי לכולנו.

אז מה הלאה? משא-ומתן אמיתי? משא-ומתן שאינו אלא אחיזת-עיניים? הכנות לסיבוב הבא? ניסיון של שני הצדדים למצוא חן בעיני האמריקאים? לחץ אמריקאי נחוש על שני הצדדים לעשות מעשים ממשיים? שאלו את קונדוליסה.

דף זה נכתב בעזרת EasyHEB for web