גם בימאי גאוני לא יכול היה לביים זאת יותר טוב. זה היה מושלם. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו על המרקע חיילי צה"ל מיוזעים מתכתשים בחירוף-נפש עם מתנחלים זועמים. צילומי תקריב: פנים מעוותות, חייל שוכב על אלונקה, אשה צועקת בכאב, ילדים בוכים, צעירים בורקי-עיניים מסתערים בזעם, ארבעה חיילים נושאים-גוררים מתנחל מתפתל, המונים נאבקים. קרב לחיים ולמוות. לא נשאר מקום לספק: אריאל שרון לוחם בגבורה במתנחלים, כדי להגשים את הבטחתו לפנות מאחזים "בלתי מורשים", גם כשהם "מאוישים".

גיבור המלחמות נכנס למלחמת-גבורה חדשה. והמסקנה המתבקשת מאליה, בישראל ובעולם כולו: אם נערך קרב אדיר כזה על מאחז קטנטן, שגרו בו עשרה אנשים, איך אפשר לדרוש משרון לפנות תשעים מאחזים, כפי שהתחייב במפת-הדרכים? אם כך נראו הדברים כאשר בא לפנות כמה אוהלים ומבנה קטן של בלוקים - איך אפשר בכלל לחלום על פינוי ההתנחלויות האמיתיות, שבהן גרות עשרות, מאות ואף אלפי משפחות?

זה בוודאי הרשים את ג'ורג' בוש ואנשיו. למרבה הצער, זה לא הרשים אותי. אותי זה מצחיק.

הייתי בשנים האחרונות בעשרות עימותים עם צה"ל, ואני יודע איך זה נראה. צה"ל כבר הרס אלפי בתים בשטחים הכבושים. עם זריחה מקיפים מאות חיילים את השטח המוכרז "שטח סגור". אחריהם באים הטנקים והדחפורים, ואז מתחילה פעולת ההריסה. כאשר דיירי הבית מתנגדים ביאוש, מכים אותם באלות, יורים בהם גז מדמיע, אחר-כך יורים בהם כדורי-גומי, וכאשר יש התנגדות חזקה יותר משתמשים באש חיה. זקנים נזרקים על האדמה, נשים נגררות, צעירים נכבלים ונדחפים אל הקיר. אחרי כמה דקות, הכל נגמר. לתקשורת לא ניתנת כמעט אף פעם אחת גישה למקום. טוב, יגידו, אבל זה נגד ערבים. ככה לא עושים ליהודים. טעות. כך בהחלט עושים ליהודים. תלוי מי הם היהודים.

אני, למשל, יהודי. הותקפתי עד כה חמש פעמים בגז מדמיע. פעם אחת זה היה, כנראה, גז מיוחד, כי חשתי כאילו אני עומד להיחנק למוות. בשעת אחת מפעולות-המצור של צה"ל ברמאללה החלטנו להביא מזון לעיר הנצורה. היינו כשלושת אלפים פעילי-שלום, איש ואישה, כולם ישראלים, יהודים וערבים. במחסום א-ראם עצרה אותנו שרשרת של שוטרים וחיילים. התפתח דין-ודברים, היו הרבה צעקות. היינו בלתי-אלימים בהחלט, אך לפתע ניתך עלינו מטר של רימוני-גז. שלושת האלפים נסו בבהלה, נחנקים ומשתעלים, אחדים נפלו, אחדים כמעט נרמסו, אחד מחברינו, בן 82, יהודי וקיבוצניק, נפצע.

הייתי גם בהפגנות שבהם ירו כדורי-גומי באזרחים ישראלים (ערבים, בדרך כלל) והייתי בבית-ספר באום-אל-פחם שחדריו היו מלאים בגז. אילו רצה הצבא לסיים השבוע את פינוי מאחז מצפה-יצהר ברצינות ובזריזות, הוא היה משתמש ברימוני-גז. העניין היה נגמר בעשר דקות.

אבל אז לא היו התצלומים הדרמטיים בטלוויזיה, וג'ורג' בוש היה שואל את ידידו אריק: "היי, מדוע אתה לא גומר את כל המאחזים בשבוע אחד?" במלים פשוטות: זאת הייתה הצגה מבוימת היטב לטלוויזיה. כמה ימים לפני כן נפגשו ראשי המתנחלים עם שרון. בצאתם, השמיעו לתוך המיקרופונים איומים קודרים, אבל מי שמכיר את האנשים האלה והסתכל בפניהם בטלוויזיה שם לב שלא ניכרה בהם שום התרגשות. אמנם, "רבני יש"ע", חבורה של עסקנים פוליטיים מזוקנים, קראו לחיילים לסרב לפקודה והזעיקו לעזרתם את ה' ומלך המשיח, אבל גם להם חסר להט אמיתי.

מדוע? מפני שכולם ידעו שהכל מדובר ומוסכם מראש. ראשי הצבא וראשי המתנחלים, חברים ושותפים מימים ימימה, ישבו ביחד וקבעו בדיוק מה יקרה, ובעיקר מה לא יקרה: לא תהיה פעולת-פתע, לא ימנעו מאלפי צעירים להגיע למקום בעוד מועד, לא ישתמשו נגדם באלות, בתותחי-מים, בגז מדמיע, בכדורי-גומי ובכל אמצעי שהוא, חוץ מידיים חשופות. החיילים לא יחבשו קסדות-מגן ולא יישאו מגינים. המתנחלים יצרחו וידחפו, אבל לא יסכנו את החיילים ממש. ההצגה כולה תהיה פחות אלימה מהתכתשות רגילה עם חוליגנים בריטיים אחרי משחק כדורגל, אבל תיראה בטלוויזיה כקרב-איתנים נואש.

לאריאל שרון יש ניסיון בכגון אלה. לפני תריסר שנים ערך הצגה דומה כאשר מנחם בגין הטיל עליו לפנות את העיר ימית בפתחת-רפיח. הוא היה אז שר-הביטחון. ומי היה אחד מראשי המרד הדרמטי של המתנחלים? צחי הנגבי, כיום השר הממונה על משטרה!

כל זרועות הממסד שיתפו השבוע פעולה בהצגה הגדולה. התקשורת הקדישה שעות על גבי שעות ל"קרב" הגדול. מובן שאיש לא מנע מהתקשורת להגיע לשדה-הקרב. עשרות מתנחלים הובאו לאולפנים ודיברו בלי סוף – בעוד שזה חודשים לא הורשה כמעט אף אדם אחד ממחנה – השלום הפעיל לגשת למיקרופון. בתי-המשפט מילאו גם הם את תפקידם הרגיל: קומץ המתנחלים שנאשמו בהתנגדות אלימה לחיילים נשלחו הביתה בצקצוקי-לשון אחרי שהוחזקו יום-יומיים במעצר. בתי-המשפט, שלעולם אינם מגלים רחמים כלפי נאשמים ערביים, מתייחסים אל המתנחלים המתפרעים כאל בנים טועים. כל הקומדיה הייתה מצחיקה, אלמלא נגעה לתופעה חמורה ביותר. כי מאחז כזה, הנראה כאוסף תמים של כמה קרוונים בראש גבעה, רחוק מלהיות תופעה תמימה. הוא תסמין של מחלה ממארת. לא לחינם קרא אריאל שרון – אותו אריאל שרון – לפני כמה שנים למתנחלים לתפוס את כל הגבעות ב"יהודה ושומרון".

התפתחות המחלה ידועה: קבוצה של בריונים צעירים באה לגבעה ומעמידה קרוואן. אחרי זמן מה זה מתרחב לכמה קרוואנים ומגדל-מים. מביאים גנרטור ומופיעות נשים עם תינוקות בזרועותיהן. מקיפים בגדר. נסללות דרכים להתנהלות הקרובה. הצבא שולח יחידה להגן עליהם. מכריזים שמטעמי ביטחון אסור לפלסטינים להתקרב, כדי שלא יערכו תצפית מוקדמת לפיגוע. אזור-הביטחון מתרחב במהירות. תושבי הכפרים הפלסטיניים מסביב אינם יכולים עוד לגשת לחלק משדותיהם ומטעיהם. מי שמנסה, מסכן את חייו. לכל מתנחל יש נשק, ולעולם לא ייענש אם ישתמש בו נגד ערבי "חשוד". כולם חשודים, כמובן.

יש לי במקרה ניסיון אישי עם המאחז המסוים הזה, מצפה-יצהר. לפני כמה חודשים נקראנו על-ידי תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, חבלה, לעזור להם למסוק את הזיתים בכרמים שלהם הסמוכים למאחז. בהתקרב המוסקים הישראליים למאחז, פתחו המתנחלים ביריות. אחד המוסקים נפצע. חיילים הופיעו כעבור חצי שעה. המוסקים גורשו. אלא מה? המאחזים "הבלתי חוקיים" הוקמו למעשה באופן שיטתי, בעזרת צה"ל ועל פי תכנונו המוקדם. כאשר כמה מאחזים מתבססים באזור אחד, מוחנקים הכפרים הפלסטינים שביניהם. חיי הכפריים הופכים לגיהינום. המתנחלים והקצינים מקווים שבסופו של דבר יסתלקו.

האם שרון באמת יסלק עשרות מהם? זה תלוי, כמובן, בחברו, ג'ורג' בוש. אם תושג ההודנה בצד הפלסטיני, יתכן שבוש אכן יפעיל לחץ רציני על שרון. בביקורי אתמול אצל יאסר ערפאת מצאתיו אופטימי בצורה זהירה. אבל גם הוא אמר שיש בסך-הכל ארבעה חודשים להזיז את העניין קדימה: החל בחודש נובמבר יהיה הנשיא האמריקאי עסוק בבחירות. זאת אומרת ששרון צריך בסך הכל לערוך עוד כמה הצגות מהסוג הזה בטלוויזיה, כדי שהזמן יעבור - ואז יוכלו הוא והמתנחלים לנשום שוב לרווחה.

דף זה נכתב בעזרת EasyHEB for web