מחשבות ראשונות אחרי מפגש-עקבה:

# הצגת-יחיד . אילו היו מחלקים שם תוכניה, היא הייתה נראית כך: "שלום בארץ הקודש", מחזה מאת ג'ורג' וו' בוש.

בימוי: ג'ורג' בוש.

שחקן ראשי: וו' ב' ג'ורג'.

מוסיקה: ג' ו' בוש.

תפאורה: בוש ו' ג'ורג'.

נאומים: ג' ו' ב'.

# מה מריץ את ג'ורג'? מה פשר פרץ ההתערבות הפתאומי הזה בסכסוך הישראלי-פלסטיני? יש לכך צד פוליטי מובהק: באפגניסטן שוררת אנדרלמוסיה. בעיראק נעלמו התוכניות על כינון "ממשלה עיראקית דמוקרטית". בארצות-הברית נפוצו ידיעות מכוערות על כך שהממשל רימה את הציבור במזיד בעניין הנשק להשמדה המונית. בוש זקוק להישג מזרח-תיכוני שאינו נתון בוויכוח. מה יפה יותר בטלוויזיה מתמונת הנשיא, כשהוא עומד בין ראשי-הממשלות של ישראל ופלסטין, על רקע הים הכחול והדקלים, כשהוא מביא שלום לשני העמים? בשביל זה הפעיל בוש מכבש, הדורס באופן ברוטלי כל התנגדות, ישראלית ופלסטינית כאחת. כל דרישה אמריקאית, גדולה כקטנה, הייתה אולטימטום. למעשה כתב בוש בעצמו את כל ארבעת הנאומים. אין זאת הצגה חד-פעמית. היא תימשך עד לבחירות האמריקאיות בנובמבר 2004.

בוש רוצה להיבחר מחדש, והפעם בגדול. לכן נחייה מן הסתם כולנו במשך שנה וחצי בצל יוזמת-בוש, שתיכפה על-ידי קולין פאואל וקונדוליסה רייס. גם הישראלים וגם הפלסטינים יצטרכו לכלכל את מעשיהם במסגרת זו. ונא לזכור: בוש איננו קלינטון. קלינטון היה נשיא חביב, אהוד, אינטליגנטי מאוד, אידאליסטי, מסור לעניין. הוא רצה באמת להשיג פתרון. אבל הייתה חסרה לא מידה של רצינות ותקיפות מוסרית. בוש, לעומת זאת, איננו אדם מתוחכם, הוא פרימיטיבי למדי, אבל יש לו כוח-רצון ברוטאלי, שאינו סובל התנגדות. כשהוא רוצה משהו, הוא מפעיל את הכוח האדיר של ארצות-הברית כדי להשיג זאת.

עכשיו הוא רוצה הישג בולט בזירה הישראלית-פלסטינית, הישג שייראה בטלוויזיה ויהיה ברור לכל בוחר אמריקאי. מי שיפריע לו, יידרס. אי-אפשר לדעת כמה זמן יימשך הלחץ הזה. אופטימיסט יכול לקוות שהוא יימשך עד אחרי השגת ההסדר הסופי. פסימיסט יספור את השבועות. אבל במצבנו, כל שבוע חשוב.

# נושאת-המטוסים מסתובבת . החשבון האישי של בוש מתנהל, כמובן, על רקע המצב הלאומי. מיד אחרי זוועת המגדלים-התאומים כתבתי במדור זה שהאירוע הטראומטי יחייב את ארצות-הברית לשנות כיוון לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פיגוע כזה לא היה אפשרי אלמלא הצטבר בעולם הערבי – והמוסלמי כולו – מצבור עצום של זעם ושנאה כלפי ארצות-הברית. לזעם ולשנאה יש מקורות שונים, אך בראש וראשונה הם נובעים מתמיכת אמריקה בפעולות-הדיכוי של שרון בשטחים הפלסטיניים, שמיליוני הערבים ראו אותן יום-יום בערוץ אל-ג'זירה. ניבאתי אז שארצות-הברית תפעל מעתה במרץ כדי לשנות מדיניות זו. ניבאתי – ושום דבר כזה לא קרה. נאלצתי להודות (כלפי עצמי, לפחות) שטעיתי, שההגיון האמריקאי פועל, כנראה, בצורה שונה. והנה זה קורה. באיחור של שנתיים, אמריקה באמת משנה כיוון. לא לקחתי בחשבון את גורם הזמן. ספינת-מרוץ כמו ישראל יכולה להסתובב תוך שבועות. נושאת-מטוסים ענקית כמו ארצות-הברית זקוקה לשנתיים.

אומרים שהאזרח האמריקאי אינו מעוניין בענייני-חוץ, שרק ענייני-פנים משפיעים על הבחירות. זה נכון בימים כתיקונם. גם בימי ג'ורג' בוש האב. אבל פיצוץ המגדלים התאומים הכניס את המזרח התיכון לכל סלון אמריקאי, כפי שעשתה בשעתו ההתקפה היפאנית על פרל-הארבור. עכשיו זה שייך לענייני-פנים.

# חברבורות הנמר . האם הפך שרון את עורו? לפחות למראית-עין, כן. הנה הוא דיבר על "כיבוש" (ומיד הכחיש). הנה הוא הולך לפנות מאחזים (אם כי רק מאחזי-דמה). הנה הוא מדבר על "מדינה פלסטינית (אך לא על "מדינת פלסטין") אז מה קרה לו? הזדקן? התייאש? החכים? לא דובים ולא יער. כחקלאי מלידה הוא רגיש לשינויי מזג-האוויר. הוא מבחין ברוחות החדשות המנשבות מוושינגטון. ג'ורג' דבליו החייכן, הידיד הגדול, מדבר אליו פתאום בשיחות פרטיות בלשון גסה. הוא מכתיב. הוא מגיש אולטימטומים. מה לעשות? שרון מתנהג כמו אותו יהודי, שהפריץ איים להרגו אם לא ילמד את סוסו האהוב קרוא וכתוב. היהודי מבקש שלוש שנים לביצוע המשימה הקשה. "בזמן הזה, או שהסוס ימות או שהפריץ ימות," הוא מעודד את אשתו.

שרון נענה לאולטימטומים של בוש, אבל רק למראית-עין. הוא מבקש להרוויח זמן, לפחות עד אחרי הבחירות האמריקאיות. או שבוש לא ייבחר מחדש, או שיהיו לו צרות אחרות והוא ישכח מאיתנו. ובינתיים שרון יעשה את המינימום הבלתי-נמנע, ידחה עד כמה שאפשר, ירמה ככל שיוכל, ינסה לשנות את מה שניתן. עוזרו העיקרי, דב וייסגלס, הוא מומחה גדול לכל אלה. המטרה הסופית של שרון לא השתנתה, והוא לא אמר בעקבה דבר שיסתור אותה. אם לא ניתן לסלק את הערבים מהארץ, צריכים לסגור אותם במובלעות מנותקות, שיחוברו באופן מלאכותי על-ידי רצועות-אדמה לשם "רציפות". הוא מוכן לקרוא לזה "מדינה פלסטינית". היא תשתרע על 42% של השטחים הכבושים, שהם 10% משטח פלשתינה (א"י) מלפני 1948. גושי ההתנחלות החשובים יישארו במקומם ויסופחו בסופו של דבר לישראל, על ירושלים אין מה לדבר, וגם לא על הפליטים.

אמרנו הרבה פעמים: אסור להקשיב למוצא פיו של שרון, צריכים להסתכל במעשי ידיו. האם באמת יפסיק לבנות במעלה-אדומים, כפי שדורשת "מפת הדרכים"? האם יקפיא את ההתנחלויות? האם תיפסק בניית "גדר ההפרדה", שמטרתה לגזול שטחים גדולים מהגדה המערבית? האם יפנה מיד את כל 60 המאחזים שקמו מאז הגיע לשלטון? האם ייצא צה"ל משטחי א' ויפרק את הסגר והכתר? כל השאר הוא חנטריש.

# מישחק הטוב והרע . בצד הפלסטיני קרה משהו מעניין. מבלי שמישהו התכוון לכך, נוצר שם מישחק של "השוטר הטוב" ו"השוטר הרע". האמריקאים והישראלים בלעו את האגדה על "ערפאת הרע", שהמציא אהוד ברק כדי לחפות על כישלונו המונומנטלי. וכדי שלא יצטרכו לדבר עם ערפאת הרשע, הכריזו על אבו-מאזן כעל התגלמות של כל הטוב והיפה. התוצאה: הם צריכים לתת עכשיו לאבו-מאזן את כל מה שלא נתנו לערפאת, כדי לחזק את מעמדו מול ערפאת. השלטון האמיתי נשאר בידי הראיס. הציבור הפלסטיני נותן רק אשראי מוגבל לאבו-מאזן, כדי לראות מה הוא מסוגל להשיג מבוש ושרון. אבו-מאזן אינו יכול לזוז בלי ערפאת, אבל התוצאות אינן מחייבות את ערפאת, שיוכל תמיד לטעון שידו לא הייתה במעל. מבחינתו, מצב אידיאלי. מהבחינה הישראלית, זה אידיוטי. אם מנהלים משא-ומתן ומוכנים לשלם מחיר, מוטב לנהל אותו עם מי שיכול לספק את הסחורה.

# הישג אדיר . אם האינתיפאדה החמושה תיפסק, מי הרוויח מ-32 חודשי המאבק העקוב-מדם? התשובה האובייקטיבית: נוצר תיקו. הפלסטינים סבלו נוראות. התשתית שלהם נהרסה. כבודם נרמס. 2000 איש, אשה וילד נהרגו, רבבות נפצעו, אלפים נכלאו. בתיהם נהרסו, מטעיהם נעקרו, פרנסתם נהרסה. אבל התנגדותם לא נשברה, והיא הייתה חזקה ביום האחרון כמו ביום הראשון. הישראלים סבלו לאין שיעור פחות, אבל גם סבלם קשה. כ-800 ישראלים נהרגו, מאות רבות נפצעו. הפחד שורר ברחובות, בקניונים ובאוטובוסים. 100 אלף מאבטחים נמצאים בכל פינה. האינתיפאדה עלתה לנו כ-60 מיליארד ש"ח לפחות, המשק נתון במשבר עמוק, אין תיירות, אין השקעות. איכות-החיים הידרדרה, מדינת-הרווחה קורסת, המתחים החברתיים גברו. אבל צה"ל המשיך להנחית מכות על האוכלוסייה הפלסטינית ותנופת ההתנחלות לא פסקה. התיקו הוליד בשני הצדדים אווירה של חוסר-תקווה. ושני הצדדים הגיעו למסקנה שאין פתרון צבאי. אבל כאשר נוצר תיקו במאבק בין שני צדדים, שאחד מהם חזק פי אלף מיריבו, זהו הישג פנטסטי לצד החלש.

# מה הושג? מה הושג במפגש עקבה? מה נותנת "מפת הדרכים"? התשובה הקלה היא: שום דבר מהותי, רק מלים, מלים, מלים. אבל זוהי תשובה שטחית. גם למילים יש חשיבות.

הסכם-אוסלו לקה מלידה, מפני שלא הגדיר את היעד הסופי של התהליך: מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל. "מפת הדרכים" מכריזה בפירוש על מטרה זו, באישור העולם כולו ובהסכמת הממשלה הימנית ביותר שהייתה אי-פעם בישראל. זהו צעד כביר, שאין ממנו חזרה. דובר המתנחלים אמרו שזהו "פרס לטרור". ואכן, זהו הישג של האינתיפאדה. בלעדיה לא היו הפלסטינים משיגים דבר. הופעת צוות-פיקוח (אמריקאי, לפי שעה) גם היא חשובה ביותר. לא לחינם דרשנו זאת מזה שנים. תם עידן הרמאויות. סילוק מאחזים חשוב גם הוא. נכון, מדובר על מאחזים מעטים, חסרי חשיבות כשלעצמם. אבל, כפי שאמר אחד מדוברי המתנחלים: אפילו סילוק מאחז אחד שובר טאבו לאומי. זה קובע שאפשר לסלק התנחלויות. זה יוצר דגם. זה יהווה תקדים.

מפת-הדרכים אינה אומרת היכן יהיו גבולות-הקבע בין ישראל ופלסטין. על כך יתנהל הקרב הבא. אבל אנחנו הולכים קדימה. אולי רק צעד קטן. אולי זה צעד יותר גדול מכפי שנראה. אבל גם בהערכה הפסימית ביותר, זוהי התקדמות בכיוון הנכון, אל סוף הכיבוש, אל השלום.

# תפילת מפת-הדרכים . וכך אומרת "תפילת-הדרך" היהודית: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו,

שתוליכנו לשלום,

ותצעידנו לשלום,

ותדריכנו לשלום,

ותגיענו למחוז חפצנו, לחיים ולשמחה ולשלום.

ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך,

ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם… "