עצה טובה לאבו-מאזן: אל תתקרב ל"אלטלנה". בימים הקרובים הוא ישמע הרבה את השם הזה. כל ישראלי שהוא ייתקל בו בדרך לעקבה ובחזרה ידרוש ממנו לעשות לחמאס מה שדויד בן-גוריון עשה לאוניה הזאת. אבל זאת תהיה דרישה מופרכת. ניתוח קצר יראה מדוע.

ערב הקמת מדינת-ישראל היו ביישוב העברי בארץ שלושה ארגונים צבאיים. בשיחות פנימיות, אנשי ביטחון ישראליים רגילים להשוות את הארגונים הפלסטיניים אליהם. הגדול שבהם, אירגון ה"הגנה", היה מעין מיליציה חצי-רשמית של ההנהגה הציונית. אפשר להשוות אותו לאירגון פת"ח (תנזים).

השני היה "האירגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל או פשוט "הארגון"), מחתרת לאומנית שכפרה בסמכות ההנהגה הציונית. מפקדה היה מנחם בגין. היא פרשה בשנות ה-30 מה"הגנה" וערכה פעולות עקובות-מדם נגד הערבים והבריטים.

המקביל הפלסטיני הוא חמאס.

עוד יותר קיצוני היה אירגון "לוחמי חרות ישראל", בקיצור לח"י, שכל העולם הכיר אותה בכינוי "כנופיית שטרן" (על שם מפקדה, שנהרג בידי הבריטים). לח"י פרש מאצ"ל ב-1940, מפני שלא היה די קיצוני בעיניו. בצורתו (אם כי לא בתוכנו) הוא מקביל לג'יהאד האיסלאמי. ההנהגה הציונית, בראשות דויד בן-גוריון, שנאה את שני ארגוני "הפורשים". ראשית, מפני שהם הפריעו לה לנהל את המדיניות כפי שמצאה לנכון. בכל פעם שביקשה להתפשר עם השלטונות הבריטיים, באו אצ"ל

ולח"י וביצעו נגד הבריטים פעולות-ראווה גדולות, כגון פיצוץ המפקדה הבריטית במלון "המלך דויד",

רצח הלורד מוין ותליית שני הסרג'נטים. שנית, עצם קיום המחתרות האלה איים על ההנהגה הציונית הנבחרת. שלישית, בעוד שההנהגה הייתה "שמאלית", אצ"ל היה ימני מאוד. (האידיאולוגיה של לח"י הייתה מורכבת יותר.) בן-גוריון ושותפיו

ניסו את הכל. בסוף 1944 הכריזו על "סיזון" (עונת ציד). אנשי ההגנה חטפו את חברי אצ"ל ברחובות

ובבתים ומסרו אותם לבולשת הבריטית, שחקרה אותם בעינויים וכלאה אותם.

האיש שמנע אז מלחמת-אחים עקובה-מדם היה מפקד האצ"ל, מנחם בגין. הוא לא היסס לשפוך דם ערבי ובריטי, אך נרתע באופן מוחלט משפיכת דם יהודי. הוא אסר על אנשיו להגיב, וגם בימים החמורים ביותר של הסיזון אנשי אצ"ל לא התגוננו. (מתחרהו של בגין, נתן ילין-מור, מנהיג לח"י, נהג אחרת. לימים סיפר לי: "נפגשתי בחשאי עם ראש ההגנה, אליהו גולומב. שמתי את האקדח שלי על השולחן ואמרתי לו: כל אחד מאינו, אנשי לח"י, יפתח באש על כל מי שינסה לחטוף אותו." ההגנה החליטה שלא לפעול נגד לח"י.) הסיזון לא הפריע לשלושת הארגונים לשתף פעולה ביניהם כבר כעבור כמה שבועות. הם הקימו ביחד את "תנועת המרי העברי", שלא האריכה ימים. אז איפה "אלטלנה"?

כאשר הכריז בן-גוריון במאי 1948 על הקמת המדינה, היה מנוי וגמור איתו לשים קץ לכל הארגונים החמושים מלבד ארגון ה"הגנה", שהפך ל"צבא-ההגנה-לישראל". הוא המתין רק להזדמנות מתאימה. היא באה כאשר אצ"ל שלח מצרפת לארץ אוניה עמוסה בלוחמים, נשק ותחמושת. היא נקראה "אלטלנה" ("נדנדה" באיטלקית, שם-העט של זאב ז'בוטינסקי, אביו הרוחני של הליכוד.) נסיבות "פרשת אלטלנה" לוטות ערפל עד היום, אך הסוף ברור לגמרי: בן-גוריון דרש למסור לו את כל הנשק ובגין סירב. אז נפתחה אש על האוניה, שהגיעה לשפת-הים של תל-אביב. יצחק רבין פיקד על הכוח התוקף. מנחם בגין, שעלה על האוניה, נדחף על-ידי אנשיו לים וניצל. כמה מאנשיו נהרגו, האוניה טבעה יחד עם הנשק שעל סיפונה.

בן-גוריון שיבח פומבית את "התותח הקדוש" שהטביע אותה. זה קרה באמצע המלחמה בערבים. בן-גוריון נהג באומץ-לב וחיסל אחת ולתמיד את הסכנה של קיום צבאות פרטיים במדינה. (את לח"י חיסל בן-גוריון שלושה חודשים לאחר מכן. התירוץ היה רצח המתווך השוודי מטעם האו"ם, הרוזן ברנאדוט, בידי אנשי לח"י.) מי שדורש עכשיו מאבו-מאזן "לחזור על פרשת אלטלנה", עוסק בדמגוגיה מסוכנת. הדרישה מצלצלת הגיונית, אך הנסיבות שונות לגמרי. בין השאר:

• בן-גוריון ניגש לחסל את אצ"ל כאשר מדינת-ישראל כבר הייתה קיימת, גם להלכה וגם למעשה.

אבו-מאזן נדרש לעשות זאת כאשר מדינת פלסטין אינה קיימת וצה"ל שולט בכל השטחים הכבושים.

• לבן-גוריון היתה סמכות מוסרית, חוקית ומעשית שיש כיום רק ליאסר ערפאת. אבו-מאזן רחוק ממעמד כזה.
• לרשות בן-גוריון עמד צבא גדול וממושמע, שכבר היה למוד-קרבות. (הייתי אז חייל, ובעקיפין היה גם לי חלק במיבצע הזה.)

לאבו-מאזן אין כלום. בשנתיים האחרונות הרס צה"ל את רוב המיתקנים של כוחות-הביטחון הפלסטיניים, יחד עם בתי-הסוהר, הארכיונים ותוכנות המחשבים. כאשר החיילים הישראליים רואים שוטר פלסטיני חמוש, הם הורגים אותו במקום, אף שהסכמי-אוסלו הקימו את המשטרה הפלסטינית ומסרו לה נשק. אין שום דמיון בין המצב הזה ובין הרקע של פרשת "אלטלינה".

ערפאת ואבו-מאזן נוהגים עכשיו בדיוק כמו שנהג בן-גוריון בשלב דומה: הם מפעילים כלפי "הפורשים" תערובת של לחץ מוסרי ומעשי, דברי שיכנוע ואיומים. חיסול המחתרות שלנו היה אפשרי רק מפני שרוב עצום של הציבור הישראלי הבין שעם הקמת המדינה הושגה המטרה הלאומית, ופעולות המחתרת מסכנות את ההישג. כאשר תקום מדינת פלסטין, ורוב העם הפלסטיני יבין שמטרתו הלאומית הושגה, לא יתקשו גם מנהיגיה להתגבר על האירגונים החמושים שינסו להפריע. לפני כן לא יירה שום תותח פלסטיני קדוש על "אלטלנה" פלסטינית.