אחד העקרונות המתקדמים ביותר של היהדות בימי-קדם עומד עכשיו במבחן: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. כי אם איש בעוונו ימות, כל האדם האוכל בוסר תקהינה שיניו." (ירמיהו, ל"ג) אדם המבצע פיגוע התאבדות ממית את עצמו. האם יש להעניש את ילדיו היתומים על כך? הכיבוש הישראלי אומר: אכן, כן! ולא זה בלבד, אלא שכל מי שמגיש עזרה ליתומים הוא פושע, שותף לפשע, עוזר לטרור. אם יידע המתאבד-בכוח שמשפחתו תרעב אחרי מותו, הוא עשוי להירתע מביצוע המעשה. אם יידע, לעומת זאת, שיהיה מי שידאג למשפחתו אחרי מותו, תתחזק נכונותו להיות שאהיד. כלומר: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. איש בעוון אביו יומת, כל בני משפחתו תקהינה שיניהם." ההגיון הזה הופעל לא-אחת בעבר הקרוב. כאשר אסרה המשטרה החשאית של סטאלין "מרגל אימפריאליסטי", כל משפחתו נהרסה, אשתו נשלחה לסיביר וילדיו לבית-יתומים מפלגתי. הנאצים הנהיגו את המונח "זיפנהאפט", שפירושו: כל המשפחה אחראית למעשי כל אחד מבניה ובנותיה. כולה נשלחת למחנה-ריכוז. עד כה זה נחשב לסימן-היכר של משטר פושעני. גם אילו הייתה השיטה יעילה, והיה כדאי להרעיב את נשות המתאבדים וילדיהם, למען יראו וייראו, גם אז יש לומר: לא. איננו מסכימים שהמדינה שלנו תפעל כך, כמו שאיננו מכניסים גוויות לעורות חזירים, ואיננו מוציאים להורג בני-ערובה. בחשבון הסופי, זה גם לא חכם. נביאי ישראל לא היו טיפשים.

ולעניין: השבוע נאסרו ראשי התנועה האיסלאמית ("הפלג הצפוני") בישראל. מכונת-התעמולה האדירה של הצבא והשב"כ - השולטת בכל אמצעי-התקשורת שלנו - האשימה אותם ב"עזרה לטרור הפלסטיני". אחרי יומיים הוליד ההר עכבר. הטענה העיקרית נגד האיסלאמים היא שתמכו בבני-המשפחה של המתאבדים ושאר ה"שאהידים". קצינת-המשטרה האחראית הצהירה שאין לה הוכחות לתמיכה במעשי-טרור מעבר לכך. בסך הכל היו פה עברות כלכליות, כגון הלבנת כספים. "עברות כלכליות", ובשביל זה ערכו מיבצע כזה!

המאסרים בוצעו כפעולה צבאית לכל דבר, נגד אויב מסוכן במיוחד. באישון לילה עלתה שיירה של 800 שוטרים על העיר אום-אל-פחם, כשהם מלווים בכיתה של עיתונאים וצלמים. שוטרים בשכפ"צים הקיפו את בתי ה"חשודים", אישי-ציבור מכובדים, צלפים עמדו הכן, השוטרים פרצו לבתים והוציאו את ראשי התנועה ממיטותיהם. שיא המבצע היה מאסרו של ראש התנועה, השייח' רא'אד סלאח. אביו גסס בבית-החולים, השייח' שכב לידו כדי לסעדו בשעותיו האחרונות. השוטרים העירו אותו והוציאו אותו כשהוא לבוש בגופיה אל הצלמים שהובאו למקום, כפי שראינו בטלוויזיה. אם התכוונו להשפיל אותו, נכשלו. התנהגותו המאופקת ביישה דווקא את השוטרים. אביו מת כעבור כמה שעות, כשהוא לבדו. אני חייב לציין כאן שאינני לגמרי אובייקטיבי לגבי השייח' רא'אד. לפני עשר שנים, בחורף 1993, כאשר גירש יצחק רבין 415 פעילים איסלאמיים לגבול לבנון והפקירם שם בשדה פתוח, הקמנו אוהלי-מחאה מול משרד ראש-הממשלה. בין שותפינו לאוהל היה השייח רא'אד. במשך 45 ימים ולילות, בקור המקפיא של חורף ירושלמי מושלג, שהינו ביחד - השייח' ועמיתיו, אני, בת-זוגי רחל, ואורחים מתחלפים, יהודים וערבים. בילינו מאות שעות בשיחות על כל עניין שבעולם, שבמהלכן לימד אותנו השייח' הרבה על הקוראן ותורת האיסלאם, ובעיקר על הפן הסובלני שלה.

אני מודה שהשייח', שהיה אז בן 34, הקסים אותנו. בניגוד למצופה מאדם שנחשב לקנאי דתי, הוא שפע הומור. הוא אדם חכם. בחיי יום-יום היה נעים-הליכות, אדיב וצנוע. התרשמנו גם מסגנון המנהיגות שלו: השכם בבוקר קם והחל מנקה לבדו את השטח. אנשיו מיהרו להצטרף אליו. בלי פקודות, בלי בקשות. אין זאת אומרת, כמובן, שקיבלתי את דעותיו. אני מתנגד לכל משטר דתי ותומך בהפרדה מוחלטת בין דת ופוליטיקה, בין הדת והמדינה. קנאות דתית זרה לי לגמרי. זה לא הפריע לי לחבב את רא'אד סלאח. עד כאן הצד האישי.

אהדת אזרחי-ישראל הערבים לאחיהם בשטחים הפלסטיניים, הנאבקים נגד הכיבוש, נראית לי טבעית לגמרי. אני מבין את רחשי-ליבם ואת בקשתם לעזור להם בתחום האנושי. מה גם שאנחנו, אנשי "גוש שלום" בישראל, כמו גם אחרים, אוספים כספים ושולחים מזון לכפרים הפלסטיניים הנצורים, כאקט פוליטי של מחאה. גם זה יכול להתפרש כ"עזרה לטרור" - שהרי אם הצבא רוצה להרעיב את האוכלוסייה כדי להכניעה, מה אנחנו באים להקל על הרעב?

ברור שכל אלה תירוצים. אין שולחים 800 שוטרים למבצע קרבי ראוותני רק כדי למנוע לחם מילדים או לעצור מלביני כספים, כפי שקוראים להם עכשיו. אם כן, מה המטרה? ממשלת-שרון מנהלת עכשיו מאבק ללא-מעצורים לשבירת העם הפלסטיני כיחידה לאומית. הכיבוש מחדש של הגדה והרצועה, הרחבת ההתנחלויות בקצב קדחתני, בניית "חומת ההפרדה" שבאה לגזול כמחצית משטח הגדה, ההתנקשויות וההרג היומיומי, הרעבת האוכלוסייה, הריסת הבתים ובניית הכבישים העוקפים - כל אלה באים להכניע את העם הפלסטיני ולשבור את התנגדותו לכיבוש. עכשיו פותח שרון חזית שניה. מיליון ורבע הפלסטינים שהם אזרחי ישראל עמדו עד כה מן הצד. היו הרבה הכרזות של תמיכה בבני-עמם שמעבר לקו הירוק, היו פעולות הומניטריות למענם, פה ושם קמו יחידים שעזרו למבצעי פיגועים. בסך הכל, די מעט במצב הנתון. שרון עומד לשנות זאת. ההתקפה על התנועה האיסלאמית היא התחלה של מערכה מרוכזת, שתדחוף את "ערביי ישראל" לתוך קלחת המאבק. שבירת הגב של ציבור זה נועדה לייאש את הפלסטינים עוד יותר. נוח, כמובן, להתחיל בפלג האיסלאמי הצפוני, מפני שזוהי הקבוצה הרחוקה ביותר מהציבור היהודי. אין היא משתתפת בבחירות לכנסת. קל להחשיד ולתקוף אותה. אך לא צריך להיות ספק: אם יצליח מבצע זה, יותקפו כל חלקי הציבור הערבי, מעזמי בישארה ועד חד"ש. בדיקת השטח כבר נעשתה כשניסו לגרשם מהכנסת. אחר-כך עלול לבוא תורם של כוחות-השלום בציבור היהודי, התומכים בהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים. בל תהיה שום אשליה: המטרה הסופית של שרון היא להפוך את כל הארץ - מהים עד הירדן - למדינה יהודית בלעדית. בתוכנית זו אין מקום לערבים, לא בשטחים הכבושים ולא בישראל עצמה. מי שמתנגד לחזון זה הוא אויב (ערבי) או בוגד (יהודי).

לכן הקרב על השייח רא'אד, הדתי הקיצוני, הוא גם קרב על דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית, חילונית וליברלית.