"השתגעת? להיפגש עם ערפאת? עכשיו? הוא הרי לא רלוונטי! הוא הרי גמור!" אלה היו התגובות של חלק מהאנשים אחרי שנראיתי בטלוויזיה הישראלית מבקר את הראיס במוקטעה. האם ערפאת גמור? הוא לא שמע על כך. מצאנו אותו במצב-רוח טוב. בביקורי בשנים האחרונות הוא נראה לפעמים עייף, אפילו מרוחק, מכונס בעצמו. הפעם היה בשיא הכושר. השיחה הייתה ערה, תגובותיו מהירות, הוא התבדח בעדינות על חשבון עוזריו, וגם הערות עוקצניות לא חסרו. (כאשר דיברנו, לדוגמא, על תביעת שרון שאבו-מאזן יבצע מעצרים המוניים, פרץ בצחוק: "הרי צה"ל הרס את כל בתי-הסוהר שלנו! נשאר רק אחד – ביריחו. ואם אנחנו רוצים להעביר לשם פושע פלילי, אנחנו צריכים לבקש מכונית מהקוורטט, כדי שתוכל לעבור את המחסומים!")

אפשר להבין את מצב-רוחו המשוחרר. בשנה האחרונה היו חייו תלויים על חוט-השערה. בכל רגע יכול היה שרון לשגר את אנשיו כדי להרגו. אחד הקצינים הישראליים התפאר השבוע ש"רק קיר דק הפריד ביני לבינו." עכשיו הורחקה סכנה זו – אף שערפאת כלוא בבניין בודד, המוקף בים של הריסות מהסוג שהכרנו בלבנון.

ב-45 השנים האחרונות היו חייו בסכנה פעמים רבות. נעשו עשרות ניסיונות להתנקש בחייו. פעם נחת מטוסו נחיתת-אונס קשה וכמה ממקורביו נהרגו. הוא עבר את הכל בשלום. ועכשיו גם את זה. הרגשת ההקלה מובנת.

יש בוודאי גם הקלה פיסית. מאז שחזר לארץ הייתה מוטלת עליו מעמסת-עבודה שלא-תיאמן. מכיוון שהתעקש לטפל בעצמו בכל עניין, כגדול כקטן, עבד שעות רבות תחת לחץ בלתי-אנושי, עד השעות הקטנות של הלילה. עכשיו הועבר חלק גדול מהעבודה השגרתית, והתוצאה ניכרת. אבל מה שמתברר הוא שמעמדו חזק עכשיו יותר מכפי שהיה אי-פעם בעבר. ודווקא מינויו של ראש-ממשלה גרם לכך. מינוי אבו-מאזן, שנועד בעיני שרון ובוש "להחליש" את ערפאת או "לדחוק אותו הצידה", יצר דווקא מצב הפוך.

הסיבה לזה פשוטה: זה שנים רבות מתנהלת בישראל ובמערב מערכה מרוכזת ומתמשכת לדמוניזציה שלו. בעשר השנים שעברו מאז אוסלו נאמרו ונכתבו עליו בתקשורת הישראלית מיליוני מילים, אך אינני זוכר אפילו מילת חיובית אחת. הוא תואר באופן שיטתי כטרוריסט, דיקטטור, מושחת, שקרן, רמאי, הפכפך ועוד כהנה וכהנה. במיוחד תואר כמי שאמר "לא" להצעות הנדיבות מאין-כמוהן של אהוד ברק והנשיא קלינטון, דבר ה"מוכיח" שמטרתו היא להשמיד את ישראל. אדם שגדל על תעמולה והסתה כאלה אינו מסוגל להבין מדוע ערפאת נערץ על הפלסטינים. התשובה היא: בדיוק בגלל אותם הדברים עצמם.

בעיני הפלסטינים – כמעט כל הפלסטינים – ערפאת מצטייר כמנהיג אמיץ, המחזיק מעמד בתנאים הקשים ביותר, שיש לו העוז להגיד "לא" לגדולי העולם כשהם דורשים ממנו לוותר על זכויות-היסוד של עמו. הוא התעמת עם כל המנהיגים הערביים ולא נכנע להם, הוא עמד בקמפ-דייוויד מול הלחץ האדיר של קלינטון וברק ולא התכופף, הוא עמד בתנאים הנוראים של המצור על המוקטעה ולא נשבר. הפלסטינים, כמו כל הערבים, ובעצם כל בני-אדם, מעריצים אומץ-לב. ערפאת הוכיח להם את אומץ-ליבו בתנאים ששום מנהיג אחר בעולם כולו לא עמד בהם. הוא מסמל בעיניהם את העמידה האיתנה של העם הפלסטיני.

זהו מקור סמכותו – גם בעיני מבקריו הרבים מימין ומשמאל. הסמכות הזאת חיונית למילוי תפקידו של אבו-מאזן. בניגוד לערפאת, אבו-מאזן מקובל במערב. בעוד שערפאת מקרין נחישות ועקשנות, אבו-מאזן מקרין על פניו מתינות ופשרנות. אלה הפנים שהמערב רוצה לראות. השניים מזכירים במידה רבה את הזוג דויד בן-גוריון ומשה שרת בעת הקמת המדינה. בן-גוריון היה אליל הציבור בישראל, שרת היה מקובל בזירה הבינלאומית. אבו-מאזן מקובל בציבור הפלסטיני. אילו אדם אחר היה מקבל את התפקיד הזה בנסיבות כאלה, הוא היה עלול להיחשד כמשת"ף. אבל אבו-מאזן ידוע כפטריוט פלסטיני, הוא נמנה עם דור המייסדים של פת"ח, יש אליו כבוד. גם בהפגנות סוערות לא שמעתי קריאות-גנאי נגדו. אבל הוא איננו מנהיג כריזמטי, אין לו בסיס פוליטי רחב. לכן זקוק אבו-מאזן לערפאת. בלי גיבוי איתן של ערפאת, לא יוכל לעשות שום ויתורים כלפי חוץ, וגם לא להפעיל שום כוח מבפנים. ערפאת חיוני עכשיו יותר מאי-פעם כדי להתקדם לקראת שלום. אך האם רוצה ערפאת באמת בשלום? רוב הישראלים אינם יכולים לתאר זאת לעצמם. ואיך יוכלו? וכי שמעו אי-פעם את הסיפור האמיתי?

וזהו הסיפור, שאני יכול להעיד עליו מניסיוני האישי: בתום מלחמת-יום-הכיפורים הגיע ערפאת למסקנה, שאם צבאות מצריים וסוריה נחלו מפלה, למרות ניצחונם המפתיע בראשית המלחמה, הרי שאין פתרון צבאי לסכסוך. כדרכו, החליט לבדו והחליט מהר. הוא הטיל על איש-אמונו, סעיד חמאמי, לפרסם מאמר בלונדון הקורא להשגת הסדר-שלום עם ישראל בדרכים מדיניות. על סמך מאמר זה נפגשתי עם חמאמי בחשאי, ומאז אני עוקב מקרוב אחרי מהלכיו של ערפאת. בשביל התנועה הלאומית הפלסטינית, השינוי המוצע היה כביר. תהליך מדיני במקום ההסתמכות הבלעדית על "המאבק המזויין". הסדר-שלום עם ישראל, שגזלה 78% מאדמת פלסטין וגירשה את מחצית העם הפלסטיני מביתו.

זה חייב מהפכה נפשית ופוליטית, ומאז 1974 חולל ערפאת את המהפכה הזאת בעיקביות אך בזהירות, צעד אחרי צעד. (עקבנו מקרוב אחרי צעדים האלה – תחילה באמצעות חמאמי ועיסאם סרטאווי, אחר-כך במגע ישיר עם ערפאת). ב-1988 קיבל סוף-סוף את אישור המועצה הלאומית הפלסטינית לקו זה, אחרי שורה של החלטות דו-משמעיות. אבו-מאזן היה שותף למאמץ. בכל התקופה הזאת, יצחק רבין ושמעון פרס התנגדו לחלוטין לפתרון זה (גם על כך אני יכול להעיד אישית, מכיוון שהעברתי כמה פעמים מסרים מערפאת לרבין). זוהי עובדה שתפתיע רבים: לא רבין ופרס היו האבות הרוחניים של אוסלו, אלא ערפאת ואבן-מאזן. מתן פרס-נובל לפרס ולא לאבו-מאזן היה, על כן, אי-צדק היסטורי.

שרון, כמובן, אינו רוצה בהסדר-שלום שיביא להקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים, ולא כל שכן לפינוי ההתנחלויות. אבל הוא פיקח מכדי להכשיל בגלוי את אבו-מאזן, המקובל במערב. לכן הוא מרכז את כל מאמציו בשבירת ערפאת – ביודעו שבלי ערפאת אין קיום גם לאבו-מאזן. מסקנה: ערפאת חיוני לתהליך השלום. ולכן ביקרתי אצלו.