התרשמותי הראשונה מאבו-מאזן הייתה שזה איש רציני, שיטתי, מופנם, קצת מרוחק, שהזכיר לי מנהל-גימנסיה. אדם שונה מאוד מערפאת, איש מוחצן, אימפולסיבי, נוטה למחוות אישיות, בעל מגע חם עם אנשים.

נפגשתי עם אבו-מאזן לפני 21 שנים. באנו בחשאי לתוניס, כדי להיפגש עם יאסר ערפאת. היינו שלושה: מתי פלד, אלוף במילואים ומהדמויות הבולטות בצה"ל, יעקב ארנון, מנכ"ל לשעבר של משרד-האוצר, ואני. התבקשנו לערוך תחילה שיחת-הכנה עם אבו-מאזן, כדי לגבש הצעות ממשיות, שיונחו לפני "הזקן" (ערפאת היה אז בן 54.) את שמו של אבו-מאזן שמעתי לראשונה תשע שנים לפני כן, כשפתחתי במגעים החשאיים הראשונים עם נציגי אש"ף. הם גילו לי שהנהגת פת"ח הקימה ועדה של שלושה לניהול המגעים עם ישראלים. היו אלה "שלושת האבו-אים" - אבו-עמאר (יאסר ערפאת), אבו-איאד (צלאח ח'לף) ואבו-מאזן (מחמוד עבאס). אבו-מאזן היה האחראי הישיר למגעים אלה, שהחלו ב-1974. בשלב הראשון התנהלו איתי אישית, ומאז סתיו 1976 התנהלו עם משלחות מטעם "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני". מצד אש"ף ניהלו את המגעים הראשונים סעיד חמאמי ועיצאם סרטאווי - ושניהם נרצחו בשל כך על-ידי אירגון-הטרור של אבו-נידאל, אויבו המושבע של ערפאת, שנתמך על-ידי עיראק. בישיבות שהיו לנו עם ערפאת ואבו-מאזן ביחד, יכולתי להתרשם גם מהמעמד היחסי שלהם באותה תקופה. את הדיונים המפורטים ניהלנו עם אבו-מאזן, שהתמצא היטב בעניינים ישראליים. אך ערפאת הוא שקיבל בסופו של דבר את ההחלטות. לא אחת היה לי הרושם שבצמרת אש"ף די שמחו אז על נכונותו

של ערפאת לקבל לבדו את ההחלטות האמיצות, המסוכנות והבלתי-פופולריות, שהובילו להסכם עם ישראל.

עכשיו יש מצב חדש. ערפאת הסכים למינוי אבו-מאזן כראש-ממשלה. (עצם העובדה שכל העולם, וגם ישראל, קיבלו בברכה "ממשלה" ו"ראש-ממשלה" פלסטיניים, הוא צעד חשוב לקראת הקמתה של מדינת פלסטין. במשא-ומתן על הסכמי-אוסלו התנגדה ממשלת-ישראל בחריפות לשימוש במושגים ממלכתיים כמו "נשיא" ו"פרלמנט".) אבו-מאזן קיבל על עצמו אחריות גדולה מאד כלפי עמו וכלפי העולם כולו. הוא נכנס למצב שהוא כמעט בלתי-אפשרי.

שרון ודובריו דורשים ממנו לשים קודם-כל קץ ל"טרור", לחסל את "ארגוני-המחבלים", לאסוף את נשקם ולמנוע את "ההסתה". רק אחרי שיצליח בכך, הם אומרים, יתחיל משא-ומתן ממשי. מובן שאין מה לדבר על הקפאת ההתנחלויות בשלב זה. הציבור הפלסטיני, לעומת זאת, דורש ממנו להביא קודם-כל להוצאת צה"ל מהערים הפלסטיניות, להפסקת "החיסולים הממוקדים", פעולות ההתנחלות, הריסת הבתים ושאר פעולות הדיכוי, ולפתיחת משא-ומתן רציני להקמת מדינה פלסטינית. זהו מעגל קסמים.

אילו היו ארצות-הברית ומדינות אירופה מתחילות מיד בהפעלת לחץ מאסיבי על שרון, בדומה ללחץ המאסיבי שהפעילו על ערפאת, ניתן היה לצאת ממעגל-קסמים זה. צה"ל היה נסוג, המצב בשטחים הכבושים היה משתנה מהקצה אל הקצה, הפלסטינים היו נושמים לרווחה, אבו-מאזן היה נראה כמי שהשיג הישג גדול כבר בראשית דרכו. ממילא היתה הפופולריות של אירגוני-ההתנגדות החמושים צונחת. גם אז לא היה אבו-מאזן יכול להעלות על דעתו לבצע מאסרים המוניים, לשבור את הארגונים ולהחרים את נשקם. אין דבר שנוא יותר על הפלסטינים מאשר מלחמת-אחים. אבל הלחץ הציבורי הפלסטיני היה מביא לפחות להפסקת-אש יעילה. גם הארגונים הקיצוניים רגישים מאוד לדעת הקהל שלהם, ואם זה רוצה שקט - יהיה שקט. זה כבר קרה בתקופה הראשונה אחרי הסכם-אוסלו. נניח שזה יקרה. הפיגועים ייפסקו כמעט לגמרי (תמיד יהיו יחידים וקבוצות מקומיות שינסו לפעול בכל זאת). ממשלת אבו-מאזן תתפקד כראוי במרכזים הפלסטיניים. מה אז?

אחרי פירסום "מפת-הדרכים" יגיש שרון עשרות הצעות ל"תיקונים". כבר עכשיו נוטה ה"מפה" באופן מכריע לצד שרון. בעוד שהפלסטינים כבר ויתרו באוסלו על %78 של הארץ ודורשים מדינה משלהם ב%22- הנותרים, ומצהירים על נכונותם לחיות בשלום ובדו-קיום, מדבר שרון באופן סתמי על "ויתורים כואבים", מבלי לפרט ומבלי להתחייב לשום דבר. אם יתקבלו ה"תיקונים" של שרון, ולוא בחלקם, "מפת הדרכים" תתרוקן מרוב תוכנה. אבו-מאזן יעמוד בידיים ריקות, המשא-והמתן ידשדש במקום כמו בסיבובים קודמים. בהדרגה תגיע דעת-הקהל הפלסטינית שוב למסקנה שבלי אלימות לא יושג דבר, האירגונים יתעודדו והפיגועים הגדולים יתחדשו. שרון ובוש יאשימו, כמובן, את הפלסטינים. הם יאמרו ש"אבו-מאזן לא סיפק את הסחורה". הפלסטינים, לעומת זאת, יאמרו שאבו-מאזן הוא אדם תמים, שנפל בפח אמריקאי-ישראלי. אבו-מאזן יתפטר, יוקרת ערפאת שוב תרקיע שחקים.

ההמשך ידוע. הפונדמנטליסטים הנוצריים והניאו-שמרנים היהודים, השולטים עכשיו בוושינגטון,

ידרשו לתת

לשרון יד חופשית. הפלסטינים יפתחו באינתיפאדה שלישית, קיצונית מקודמותיה. דם ואש ותימרות-עשן.

למשל: אמריקה לא תזלזל ב"קוורטט". יופעל לחץ על שרון. בוש יודח בבחירות. המשא-והמתן יישא פרי. י כול לקרות גם אחרת. מחנה-השלום ינצח בישראל. המדינה הפלסטינית תקום בשלום. בארץ הקודש כבר קרו נסים יותר גדולים. אבל בינתיים, אין מה לקנא באבו-מאזן.