מלחמת אבו באבו – אבו-עמאר מול אבו-מאזן – אינה עניין אישי, כפי שהיא נראית באופן שיטחי לעיתונאים בארץ ובעולם. כמובן, האגו של שני האישים ממלא תפקיד במאבק זה, כמו בכל מאבק פוליטי. אבל המחלוקת עצמה היא הרבה יותר עמוקה. היא משקפת את המציאות המיוחדת-במינה של העם הפלסטיני.

עסקן פלסטיני, מבני המעמד העליון, אמר השבוע בטלוויזיה הישראלית שזהו מעבר "מתרבות המהפכה לתרבות של מדינה". משמע: מלחמת-השחרור הפלסטינית הסתיימה, ועכשיו יש צורך לעשות סדר במדינה החדשה. לכן על יאסר ערפאת (אבו-עמאר), המייצג את התרבות הראשונה, ללכת. מחמוד עבאס (אבו-מאזן), המייצג את התרבות השניה, צריך לתפוס את מקומו.

אין הגדרה שהיא רחוקה יותר מהמציאות. מלחמת-השחרור הפלסטינית היא עכשיו בעיצומה. יתכן שמעולם לא נמצאה במצב קריטי יותר. על הפלסטינים מאיימות סכנות קיומיות: טיהור אתני ("טרנספר") או כליאה במובלעות חסרות-ישע, נוסח בנטוסטאן. איך נוצרה האשליה כאילו המאבק הלאומי הסתיים, ועכשיו אפשר להתפנות לעניינים מנהליים? מצבו של העם הפלסטיני מיוחד-במינו. נדמה לי שאין לו אח ורע בהיסטוריה. בעקבות הסכמי-אוסלו, נוצרה מין מיני-מדינה פלסטינית בכמה מובלעות מצומצמות בגדה המערבית וברצועת-עזה. מובלעות אלה זקוקות לניהול. אך המטרה הלאומית הפלסטינית – מדינה עצמאית בת-קיום בכל הרצועה והגדה, ובכללה ירושלים המזרחית – רחוקה מהגשמה. כדי להשיגה, דרוש מאבק לאומי עקשני.

כך קיימות זו בצד זו שתי מערכות לאומיות, הסותרות זו את זו: זו של תנועת-שחרור, המחייבת מנהיגות חזקה וסמכותית, וזו של מיני-מדינה, המחייבת מנהל תקין, דמוקרטיה ושקיפות. את המציאות הראשונה מייצג ערפאת. הוא הרבה יותר מאשר "סמל", כפי שרגילים להגדיר את מעמדו. הוא מנהיג בעל סמכות מוסרית עצומה בקרב עמו וניסיון עשיר במערכת הבינלאומית. הוא שיחרר את התנועה הלאומית הפלסטינית מהשיעבוד לגורמים ערביים ובינלאומיים והוביל אותה מסף החידלון לסף העצמאות.

את המציאות השניה מייצגים אבו-מאזן ועמיתיו. אין להם בסיס איתן בתוך הציבור, אבל יש להם קשרים עם גורמים אדירי-הכוח, ובראשם ארצות-הברית וישראל, עם כל המשתמע מכך. הוויכוח בין השניים מתמקד עכשיו בתוצאות האינתיפאדה. במשך שנתיים וחצי סבל העם הפלסטיני אבדות עצומות: כ- 2500 הרוגים, רבבת נכים ופצועים, חיסול שכבה שלמה של מנהיגות צעירה, הרס הכלכלה, נזקים אדירים ברכוש.

האם זה היה כדאי? האם אפשר להמשיך?

אבו-מאזן ותומכיו עונים בשלילה. לדעתם, כל המאבק הזה היה שגיאה. עוד לפני שהחריף הוויכוח הנוכחי, קרא אבו-מאזן להפסקת "האינתיפאדה החמושה". הוא מאמין שאפשר להשיג יותר במשא-ומתן עם אמריקה ובתהליך מדיני עם ישראל. הוא סומך על תנועת-השלום הממסדית בישראל ועל אישים מסוגו של יוסי ביילין. לדעתו, הפיגועים רק מפריעים למאמץ המדיני ומזיקים לעם הפלסטיני.

מתנגדי אבו-מאזן שוללים גישה זו מכל וכל. לדעתם, לא זה בלבד שהאינתיפאדה לא נכשלה, אלא השיגה הישגים אדירים: הכלכלה הישראלית על הפנים, המתחים החברתיים בישראל הגיעו לשיא, מעמדה של ישראל בעולם הידרדר ממעמד של דמוקרטיה מתגוננת למעמד של כובש אכזרי, המצב הביטחוני התערער עד כדי כך שיש שומרים חמושים בכל מקום ציבורי. האבדות נראות למתנגדי אבו-מאזן כדאיות. לדעתם, אם תימשך מלחמת-ההתשה, ישראל תיאלץ בסופו של דבר לקבל את תנאי-המינימום של הפלסטינים (מדינה, הקו הירוק, ירושלים כבירה משותפת, פירוק ההתנחלויות, פיתרון מוסכם לבעית-הפליטים.) יתר על כן, מתנגדי אבו-מאזן מאמינים שהנחות-היסוד שלו מוטעות. אמריקה לא תלחץ לעולם על ישראל, שסוכניה שולטים בוושינגטון. ישראל לא תוותר לעולם על שום דבר, אם לא תיאלץ לכך בכוח. להפך, שרון ימשיך בהרחבת ההתנחלויות, בקביעת עובדות בשטח ובהשמטת הקרקע מתחת לרגלי העם הפלסטיני גם בזמן שינהל, כביכול, משא-ומתן. יתכן שמעמדו של אבו-מאזן בוויכוח הזה היה יותר חזק אלמלא היה נראה שארצות-הברית וישראל כופות אותו על העם הפלסטיני. הדוגמאות של קרזאי האומלל באפגניסטן וחבורת המהגרים העלובים שהאמריקאים מנסים להשליט אותה בעיראק בוודאי אינן עוזרות לאבו-מאזן, למרות שהוא נמנה עם קבוצת מייסדי פת"ח.

מתווכים רבים מנסים להשיג פשרה. הם אומרים, בעצם, שתיתכן חלוקת-תפקידים אידיאלית: ערפאת ימשיך להנהיג את מלחמת-השחרור, אבו-מאזן ינהל את המובלעות הפלסטיניות. אבל זה מעורר הרבה שאלות מעשיות. בין השאר: מניין יבוא הכסף לניהול מלחמת-השחרור? מה יהיה גורל הארגונים החמושים, ומי ישלוט בכוחות-הביטחון? מה יהיה מקור-הסמכות העליון – כל העם הפלסטיני בארץ ובפזורה (ערפאת, כראש אש"ף) או מינהל המובלעות (אבן-מאזן)? ובעיקר: האם יגרום אבו-מאזן למלחמת-אחים פלסטינית? ארצות-הברית וישראל דורשות ממנו לחסל את הארגונים ולהחרים את נשקם, עוד לפני שהפלסטינים יקבלו דבר וחצי-דבר בדרך למדינה פלסטינית. מובן שזה לא יעבור בלי שפיכות-דמים גדולה, לשימחתה ולחיזוקה של ממשלת-שרון. או שיש לשמור על האחדות הלאומית, לפחות עד שתעצור ישראל את כל פעולת ההתנחלות ותסכים למדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים? הוויכוח הזה חורג בהרבה מהמאבק האישי של אבו מול אבו, אגו מול אגו. בשביל העם הפלסטיני, זהו ויכוח על בעיה קיומית, כשם שהיו ויכוחים דומים ביישוב העברי שהוכרעו רק עם הקמת המדינה.