עוד כמה מחשבות על המלחמה (6):

# חובת האיש הלבן. מחשבה מדכאת: מלחמת-עיראק מוכיחה שהמציאות בשנת 2003 לספירה אינה שונה מהמציאות בשנת 2003 לפני הספירה. מעצמה צבאית יכולה להתנפל על מדינה חלשה, לכבוש את שטחה ולשדוד את אוצרותיה. אין חוק עולמי. אין מוסר עולמי. קובע הכוח. הנשק הוא של המאה ה-21, אבל הוא משמש למטרות של המאה ה-19. זוהי מלחמה קולוניאלית קלאסית. עיראק הופכת למושבה אמריקאית, ותישאר כך הרבה זמן. התירוצים

לקוחים מהמילון הקולוניאלי הישן. כובשים ארץ כדי "לשחרר" את הילידים מידי שליטים אכזרים.

שודדים את אוצרות-הטבע כדי שפר את תנאי-המחיה, להעניק חינוך (יסודי בלבד) לילדים, לממן מינהל קולוניאלי שילמד את הילידים מה זאת דמוקרטיה ומשטר נאור. זוהי גם שליחות אלוהית. הכמרים באו תמיד עם הכובשים, ולפעמים אף קדמו להם. הצלב והתותח, הדת והדיכוי, הכנסייה והשוד הולכים תמיד ביחד. כדברי משורר התקופה, רודיארד קיפלינג, זוהי "חובת האיש הלבן". אבל כאשר נסוג הקולוניאליזם, הוא הותיר אחריו שממה חברתית, תרבותית וכלכלית, שממנה לא החלים "העולם השלישי" עד היום.

# לירות בברווז צולע. צהלת הניצחון של אמריקה, בריטניה וישראל מוזרה במקצת. מעצמת-העל היחידה בעולם התנפלה על מדינה קטנה של 26 מיליון תושבים, שהורעבו במשך שנים ארוכות של סנקציות. צבא אדיר ושבע, המצויד בנשק המתוחכם ביותר שראה העולם מימיו, התמודד עם צבא שפורק מרוב נשקו עוד לפני שהמלחמה התחילה. חיל-אוויר אדיר, ששלט בשמיים ללא התנגדות, הופעל נגד מדינה שסוללות ההגנה האווירית שלה הופצצו והושמדו במשך שנים לפני כן. במלחמה מודרנית, השליטה באוויר היא הגורם המכריע. כבר לפני ששים שנה, כאשר חיל-האוויר ונשקו היו הרבה יותר פרימיטיביים, הזהיר המצביא הגרמני ארווין רומל את אדולף היטלר שבגלל שליטת בעלות-הברית בשמיים אין לצבא הגרמני כל אפשרות לנוע ולהחיש תגבורת. לכן, אמר, צבאו לא יוכל להביס את הכוחות האנגלו-אמריקאיים, אם יצליחו לבסס ראש-גשר בחוף הצרפתי. אם לא נצליח להשמיד אותם בשעות הראשונות של הנחיתה, הסביר להיטלר, הקרב אבוד. הדיקטטור לא שעה לעצות, וההמשך ידוע.

ואם זה היה נכון כבר אז לגבי הוורמאכט המהולל, הרי זה היה נכון עכשיו פי מיליון לגבי הצבא העיראקי המצ'וקמק. מהרגע הראשון לא יכול היה אף טנק עיראקי אחד לזוז, מבלי להיות מושמד מהאוויר. שום אוגדה ושום פלוגה לא יכלו לעמוד, ולא כל שכן לנוע, מבלי שהטילים והפצצות יכתשו אותם לעפר. ציידים הגונים אינם יורים בברווזי-בר על האדמה. אבל זהו בדיוק מה שקרה בעיראק.

האמריקאים ידעו שאין לסדאם נשק כימי וביולוגי, ושגם אילו היה לו – לא היה משתמש בו. אילו היו להם ידיעות אמיתיות על קיום נשק כזה, היו תופסים אותו מזמן. אמרתי לא-מכבר שאל להם לאמריקאים להתהלל לפני שהמלחמה נגמרה. זה נכון גם עכשיו, משהסתיימה. אין מה להתפאר בנצחון הזה. טומי פרנקס לא ייכנס להיסטוריה כאחד המצביאים הגדולים, לצד אלכסנדר ונפוליון. אם העיראקים החזיקו מעמד 21 יום, זהו בהחלט הישג הראוי לציון.

# איש גס וטיפש. שום חלק מההישג הזה אינו מגיע לסדאם חוסיין. מסתבר שלא היה רק דיקטטור דורסני ואכזרי, אלא גם טיפש. ברור שלא קרא מעולם ספר רציני על תורת-המלחמה, וגם לא קיבל עצות טובות מיועציו. זוהי הרי אחת הצרות הגדולות של דיקטטורה, עוד מימי אבשלום ואחיתופל: הרודן אינו מקשיב לעצות, והיועצים אומרים לרודן מה שהוא רוצה לשמוע. מבחינה עיראקית, היה נכון להימנע מקרבות במדבר, שם יש יתרון עצום לצבא מודרני, ולמשוך את הפולשים אל תוך הערים. אבל לשם כך היה צורך לרכז את הצבא בתוך הערים ולהכין אותן להגנה נוסח סטלינגראד. תחת זאת השאיר סדאם את אוגדות המשמר הרפובליקאי מחוץ לעיר, בנוף הפתוח, שם הושמדו באופן שיטתי על-ידי חיל-האוויר האמריקאי. בעיר עצמה לא הוכן כלום, לא תוכנית צבאית, לא מערכת-פיקוד ולא נשק מתאים. היא נפלה כמו תפוח רקוב. לא הגנרלים האמריקאיים ולא הפרשנים ציפו לכך. גם לא אני. היתה לסדאם הזדמנות להיכנס להיסטוריה הערבית, כמי שעמד בראש מלחמת-הגנה מפוארת, גם אם אבודה מראש. אבל עכשיו לא נשאר ממנו אלא פסל-הנחושת הערוף, שכיכב בטלוויזיה.

# חיל הכזב. מלחמה זו התנהלה בוזמנית בשני מישורים: בשטח ובטלוויזיה. לא היה כמעט קשר בין השניים. במלחמות קודמות ליוותה הטלוויזיה את המלחמה. ואילו במלחמה הזאת היא הפכה לחלק מהמלחמה עצמה, אחד משדות-הקרב החשובים, אם לא החשוב מכולם. מכאן והלאה, הטלוויזיה היא זרוע של הכוחות הלוחמים, ממש כמו חיל-האוויר, חיל-הים וחיל-היבשה. היא מופעלת על-ידי הפיקוד הצבאי כמו שאר הגייסות.

הרבה מחשבה ומאמץ הוקדשו למערכה הזאת. לא לחינם הופעל בה הגנרל מייארס, החייל מס' 1 בוושינגטון, ומפקד המערכה עצמה, טומי פרנקס. (היה זה רעיון גאוני, לשים גנרל שחור במרכז התמונה.) המטרה היא לקבע בציבור הביתי, בדעת-הקהל העולמית ואולי גם בדעת האויב תמונה של המלחמה, שאין לה בהכרח קשר עם המציאות. זה קל, מפני שאין מכשיר שקרי יותר מהטלוויזיה. מי ששולט בה קובע את מראה המציאות, וממילא גם את תודעת הצופה. לדוגמה: כדי להשליט את הטענה השקרית-בעיקרה שהמלחמה באה "לשחרר" את העם העיראקי, היה חיוני להראות שהציבור העיראקי מקבל את המשחררים בתרועות-שמחה. הטלוויזיה סיפקה את הסחורה.

לא היה קל מזה: די לצופף בתמונה אחת אספסוף של מאה איש, מקפצים וצועקים, כדי ליצור את הרושם שעם שלם מקפץ וצועק תודה. איש לא ישאל: מי הם? מניין באו? מי גייס אותם? האם שילמו להם תמורה כלשהי? האם אותם האנשים עצמם לא קיפצו כמה ימים לפני כן וצעקו "ברוח ובדם – נפדה אותך סדאם"? והיכן שאר 5חמישה מיליון תושבי בגדאד? מה הם חושבים ומרגישים? במשך חמש שעות רצופות התרכזו כל תחנות-הטלוויזיה המערביות (וגם אל-ג'זירה) בהורדת פסל-הענק של סדאם בלב בגדאד. עין בוחנת הייתה מגלה שהקהל לא מנה יותר ממאה איש, שבוודאי מחציתם היו עיתונאים. מורידי הפסל פעלו בבירור למען המצלמה. אבל מבחינה טלוויזיונית, זה היה "העם העיראקי". תצלום זה יישאר קבוע בתודעת העולם כתמונה המנציחה את "השיחרור". רק העיתונאי היהודי תומאס פרידמן, שחצן גדול ופטריוט אמריקאי גדול, ראיין עיראקיים באופן עצמאי ומסר את התוצאות: הם בהחלט שמחו להיפטר מסדאם, אך הם ראו באמריקאים פולשים זרים, שמוטב שיסתלקו. שום זכר לכך לא נראה, כמובן, בטלוויזיה. במערכת עיראק, כל עיתונאי מערבי (וישראלי, כמובן) היה חייל במערכה, בעל תפקיד מוגדר וכפוף לשיא הגיעו הדברים ב"תדרוך" בוושינגטון, שבו הורה שר-ההגנה רמספלד בגלוי לעיתונאים לשרשרת-הפיקוד. האמריקאים בעיראק לראיין את בני-המקום ולשמוע מפיהם סיפורי-זוועה על שלטון סדאם. ואכן, תוך יום הגיע זרם בלתי-פוסק של סיפורים כאלה. אפילו יוסף גבלס היה מתפקע מקנאה. גם אורוול היה נהנה.

# דמוקרטיה מלוע התותח. איך יתפתחו הדברים מכאן והלאה? כבר נאמר: קשה לנבא, ובייחוד את העתיד. דבר אחד ברור: האמריקאים לא כבשו את עיראק כדי להסתלק ממנה. הם יישארו בה הרבה זמן, גם אם יצליחו להרכיב ממשלת-בובות מקומית. הם באו למען הנפט ולמען השליטה בעולם הערבי, ולמענם הם יישארו. אפילו רצו לעזוב, לא יוכלו. בלי הדיקטטורה האמריקאית, שבאה במקום הדיקטטורה של סדאם, הפילוג האתני, הדתי, האזורי והשבטי רק יתגבר כאשר תכריז בובה אמריקאית על כינון ה"דמוקרטיה". עיראק תתפרק.

הדמוקרטיה המערבית צמחה במשך מאות שנים, מתוך קהילות מאורגנות וערכים קהילתיים יציבים. רק כסיל יעלה על דעתו שאפשר להרכיב אותה מלמעלה, בכוח, על חברה המאורגנת בצורה שונה לגמרי, מישפחתית-חמולתית, ועל בסיס ערכים שונים לחלוטין. דמוקרטיה ערבית אמיתית, כאשר תצמח, בוודאי תהיה שונה וגם תיראה אחרת מזו המערבית.

שלטון האספסוף, המתבטא באורגיה של אלימות וביזה בחסות הצבא האמריקאי, שבה נבזזו גם בתי-החולים, הוא אות מבשר רעות. (שיא החוצפה: אחרי שהאמריקאים הרסו את הממשל המקומי, הם טוענים שהשלטת הסדר הוא עניין לעיראקים. אוכלוסיית המיליונים הופקרה לאנרכיה מוחלטת.) גם היריבות בין הכורדים לבין התורכים בצפון, והקשר בין השיעים עם איראן השיעית בדרום, יגרמו הרבה כאב-ראש לכובשים. אחרי כמה חודשים של רגיעה (אם תהיה), מצפה להם מלחמת-גרילה נוסח חיזבאללה.

האם זה ימנע מהם לפלוש לסוריה ו/או לאיראן? אולי כן, ואולי להפך. יתכן שזה דווקא ידחוף אותם להרפתקאות חדשות, כדי להסיח את הדעת מתוצאות ההרפתקה הזאת. יוזמי מלחמת-עיראק דוחפים עכשיו למלחמה חדשה.

# ואחמד, מה הוא חושב? כדי להתכונן לבאות, אני שואל את עצמי: מה הייתי מרגיש אילו הייתי ערבי? אילו הייתי, לדוגמה, צעיר בשם אחמד, סטודנט באוניברסיטת קאהיר, מה הייתי מרגיש ברגע זה? קודם כל, השפלה. עוד גיבור ערבי מפואר התגלה כחייל-עופרת, גדול בדיבורים וקטן במבחן האמיתי. עוד צבא ערבי נכנע ברוב המקומות כמעט בלי קרב. (במקביל, הולכת וגדלה ההערצה לגבורת הפלסטינים, העומדים זה שנתיים מול המכונה הצבאית הישראלית האדירה, שהקריבו כבר יותר מאלפיים קורבנות, ושבניהם עומדים בתור כדי להקריב את חייהם!) לצד ההשפלה בשדה-הקרב, ההשפלה בשדה המדיני. כובש זר פלש ללב העולם הערבי ותפס את אוצרותיו, והאומה הערבית הגדולה משותקת, ללא יכולת להגיב. מנהיגיה הפחדנים נאחזים בכיסאותיהם ומקבלים שלמונים מידי הכובש. מי יצילנו? אין כוח לאומי ערבי המסוגל לספק פתרון למיליוני הצעירים מקזבלנקה עד כווית. שום עבד-אל-נאצר חדש אינו משלהב את דמיונם. אבל יש ויש כוח דתי מוסלמי. הוא מספק נחמה, תשובה, זהות, כבוד עצמי. הוא גם מספק נשק כדי לסלק את הפולשים ולהכריח את המערב להאזין למאוויי הערבים: הטרור. סדאם לא עסק מעולם בטרור. שום דבר מחוץ לעיראק לא עניין אותו. הוא היה עסוק כל-כולו בהישרדות. הטענה האמריקאית, כאילו התנפלו על עיראק כדי להביס את הטרור, הייתה שקרית בעליל ובמודע. ועכשיו, חושב אחמד, אחרי שאחרון הצבאות הערביים הוכיח את אפסותו מול העוצמה האמריקאית, נותרה רק האלטרנטיבה של בן-לאדן ודומיו.