כמה מחשבות נוספות על המלחמה בעיראק (5):

# המלחמה הבאה. צו האופנה הוא לדבר על "היום שאחרי". אנחנו נדבר על הלילה שאחרי. אחרי סיום הקרבות בעיראק יעמוד העולם בפני שתי עובדות מכריעות: ראשית: העליונות האדירה של הנשק האמריקאי יכולה להכריע כל עם בעולם, אמיץ ככל שיהיה. שנית: החבורה הקטנה שיזמה את המלחמה הזאת – שילוב של פונדמנטליסטים נוצריים ושמרנים-חדשים יהודיים – ניצחה בגדול, והיא תשלוט מעתה בוושינגטון כמעט ללא-הגבלה. חיבור שתי העובדות האלה מהווה סכנה לעולם, ובמיוחד למזרח התיכון, לעמים הערביים ולעתידה של מדינת-ישראל. כי חבורה זו היא אויבת של השלום, אויבת כל הממשלות הערביות, אויבת העם הפלסטיני, ובמיוחד אויבת מחנה-השלום הישראלי. היא חולמת לא רק על אימפריה אמריקאית נוסח רומא העתיקה, אלא גם על מיני-אימפריה ישראלית, בשליטת הימין הקיצוני והמתנחלים. היא רוצה לשנות את השלטון בכל הארצות הערביות. היא תגרום למצב של תוהו-בוהו מתמשך במרחב, ואין לשער כלל מה תהיינה תוצאותיו. עולמה הרוחני מורכב מתערובת של להט אידיאולוגי ואינטרסים חומריים, פטריוטיזם אמריקאי קיצוני וציונות ימנית-קיצונית. זוהי תערובת מסוכנת מאוד. יש בזה משהו מרוחו של אריאל שרון, אדם שיש לו תמיד תוכניות גרנדיוזיות לשינוי פני האזור, ובהן תערובת של דמיון יצירתי, לאומנות שלוחת-רסן ואמונה פרימיטיבית בכוח הגס.

# מי ומי במנצחים. קוראים להם "ניאו-קונס", קיצור של "ניאו-קונסרבטיבים" (שמרנים חדשים). חבורה מלוכדת, שכמעט כל אנשיה יהודים. היא השתלטה על עמדות-המפתח בממשל בוש, על מכוני-המחקר (הממלאים תפקיד חשוב בעיצוב המדיניות האמריקאית) ועל עמודי-המערכת של העיתונים החשובים. במשך שנים הייתה זו חבורה שולית, שטיפחה אידיאולוגיה ימנית-קיצונית חדשה בכל התחומים. הם לחמו, בין השאר, בהפלות, בהומוסכסואליות, בפורנוגרפיה ובסמים. כאשר עלה בנימין נתניהו הרגע הגדול שלהם הגיע כאשר התמוטטו המגדלים-התאומים. הציבור האמריקאי ומנהיגיו היו מוכי-הלם ומבולבלים, חסרי יכולת להבין לעומק את העולם שהשתנה לפתע. הניאו-קונס היו הקבוצה היחידה שהציעה בו במקום גם הסבר וגם פתרון. תשעה ימים בלבד אחרי הפיגוע כתב ויליאם קריסטול (בנו של מייסד החבורה, אירווינג קריסטול ) מכתב פתוח לנשיא בוש, ובו קבע שלא די בהשמדת הרשת של אוסמה בן-לאדן, אלא שיש "לסלק את סדאם חוסיין", וגם "לנקום בסוריה ואיראן" על תמיכתם בחיזבאללה. להלן רשימה קצרה של הגיבורים העיקריים. (אם זה משעמם אותך, אפשר לעבור ישר לקטע הבא.) הקריאה פורסמה בכתב-העת "ויקלי סטנדרט", שהוקם על-ידי קריסטול בכספו של איל-התקשורת הימני-קיצוני רופרט מורדוק , שתרם 10 מיליון דולאר. חתמו עליה 41 ניאו-קונס מובילים, וביניהם נורמן פודהורץ , לשעבר שמאלן יהודי וכעת מראשי הימין האמריקאי, עורך כתב-העת היוקרתי "אנקאונטר", אשתו, מידג' דקטר , גם היא עיתונאית פעילה, פרנק גפני מ"המכון למחקרי בטחון", רוברט קגן מה"ויקלי סטנדרט", צ'ארלס קראוטהמר , מה"וושינגטון פוסט" רב-ההשפעה, וכמובן – ריצ'אד פרל. פרל הוא דמות-מפתח בחבורה. עד לא-מכבר היה יו"ר "הוועדה למדיניות ההגנה" שליד שר-ההגנה, הכוללת גם את אליוט כהן . פרל נמנה גם עם מנהלי "ג'רוסלם פוסט" (שבעליו ימנים-קיצוניים). בעבר היה עוזרו של הסנטור המנוח הנרי ג'קסון, שניהל את המערכה בעניין יהודי ברית-המועצות. הוא מראשי "מכון אנטרפרייז" הימני-קיצוני, רב-ההשפעה. באחרונה נאלץ להתפטר מכהונתו במשרד-ההגנה, כאשר התגלה שחברה מסחרית עמדה לשלם לו מיליון דולאר בקירוב תמורת השימוש בהשפעתו בחוגי הממשל.

אותו מכתב גלוי פתח, למעשה, את המלחמה בעיראק. הוא התקבל על-ידי הממשל בהתלהבות, כי כבר לפני כן התברגו חברי הקבוצה בצמרת השלטון. פאול וולפוביץ , אבי המלחמה הזאת, הוא מס' 2 במשרד-ההגנה, שם נמצא גם דוגלאס פיית' , ראש התיכנון בפנטגון וידיד קרוב של פרל. תת-שר-החוץ, ג'ון בולטון, הוא ידידו הקרוב של ויליאם קריסטול, ואליוט אברמס אחראי לענייני המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי. איש זה היה קשור בפרשת איראן-קונטרס-ישראל, שגיבורה אוליבר נורת' יושב בהנהלת "המכון היהודי לענייני ביטחון לאומי", יחד עם פרל ומייקל לדין , גם הוא מגיבורי אותה פרשה. לדין דוגל ב"מלחמה טוטאלית" לא רק בעיראק, אלא גם באיראן, סוריה, סעודיה, והרשות הפלסטינית. דב זקהיים הוא מבקר משרד-ההגנה. רוב האנשים האלה שייכים, יחד עם סגן-הנשיא דיק צ'ייני ושר-ההגנה דונלד רמספילד, ל"מיזם למען המאה האמריקאית החדשה", שפירסם ב-2002 "ספר לבן" בו דרש "לשמור ולהרחיב את 'השלום האמריקאי'." כלומר: שליטת אמריקה בעולם. מירב וורמזר , בעלת השם הפרטי הישראלי המלבב, אחראית לענייני ישראל והערבים ב"פורום המזרח התיכון". היא כותבת ב"ג'רוסלם פוסט" והיתה בין מייסדי ממר"י ("המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון"), הקשור (לדברי "גארדיאן" הלונדוני) לאגף המודיעין של צה"ל. גוף זה מציף את התקשורת העולמית והישראלית באוסף של ציטטות קיצוניות מובחרות מהתקשורת הערבית. בעלה של מירב, דויד וורמזר , מנהל את מחקר המזרח התיכון במכון "אנטרפרייז" של פרל. בהקשר זה ניתן להזכיר את "מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב" של מיודענו משכבר-הימים, דניס רוס .

מקורבי חבורה זו יושבים בכל העיתונים החשובים: ויליאם ספייר , חסיד-שוטה של אריאל שרון, ב"ניו-יורק טיימס", קראוטהמר ב"וושינגטון פוסט" ורוברט ברטלר ב"וול-סטריט ג'ורנל". וכולם ידידים קרובים של פרל. חשובה במיוחד השפעתם של כותבי-הנאומים של בוש, יוסף שטן ומתיו סקאלי , ושל סגן-הנשיא צ'ייני, ג'ון מקונל . לא פלא שנאומיו של בוש וצ'ייני מצלצלים כאילו יצאו מפי שרון. ראש-המטה של צ'ייני, לויס ליבי , שייך גם הוא לחבורה. ההשפעה העצומה של חבורה זו, שכמעט כולה יהודית, נובעת מכך שהיא משתפת פעולה באופן הדוק עם הנוצריים, מחנה ימני-קיצוני החולש כיום על המפלגה הרפובליקאית. בולטים בו ג'רי פולוול , הפונדמנטליסטים ממייסדי ה"רוב המוסרי", שקיבל מטוס-סילון במתנה ממנחם בגין, ופאט רוברטסון , ממייסדי "הקואליציה הנוצרית" ו"רשת השידור הנוצרית", המעניקות תמיכה כלכלית ל"שגרירות הנוצרית" של ואן-הובן בירושלים , התומכת במתנחלים.

את שתי הקבוצות האלה מחברת הזיקה הקנאית לאידיאולוגיה של הימין הקיצוני בישראל. הם רואים במלחמת-עיראק חלק של מלחמת בני-אור (אמריקה וישראל) בבני-חושך (כל הערבים והמוסלמים). אגב, כל הפרטים האלה אינם סודיים. הם מתפרסמים בימים אלה בעשרות מאמרים בעיתונות האמריקאית והעולמית. אנשי החבורה עצמה גאים בכך מאוד. הם לא פוחדים מתגובה אנטישמית.

# הגנרל הציוני. האיש המסמל את הנצחון הזה הוא הגנרל ג'יי גארנר, שהתמנה זה עתה לראש המינהל האזרחי של עיראק אחרי הכיבוש. אין זה גנרל אלמוני, שנבחר במקרה. גארנר הוא עמיתו האידיאולוגי של פאול וולפוביץ הניאו-קון. לפני שנתיים חתם, יחד עם 26 קצינים אחרים, על עצומה מטעם "המכון היהודי לענייני ביטחון לאומי", המשבחת את צה"ל על הריסון שלו מול "האלימות הקטלנית של מנהיגי הרשות הפלסטינית". אחרי אחד הסיורים מטעם המכון הכריז: "ישראל חזקה היא נכס, שהמתכננים הצבאיים והפוליטיים של ארצות-הברית יכולים לסמוך עליו."

במילחמת-המפרץ הראשונה שיבח גארנר בקונגרס את הישגי טילי "פטריוט" (שנכשלו אז לחלוטין). אחרי פרישתו מהצבא ב-1997 הפך - הפלא ופלא - לקבלן צבאי בתחום הטילים. הפנטגון העניק לחברה שלו הזמנות רבות בלי מיכרז. השנה קיבלה הזמנה בסך 1.5 מיליארד דולאר לאספקת לוגיסטיקה לצבא. היו לה גם הזמנות לבנות מערכות-פטריוט בישראל. לכן אין איש מתאים יותר לניהול החיים האזרחיים בעיראק. בייחוד בתקופה שבה יחלק המינהל הזמנות של הרבה מיליארדים לחברות אמריקאיות, כדי לשקם מה שנהרס על-ידי הצבא האמריקאי, בכסף של הנפט העיראקי.

# הצהרת-בלפור חדשה. האידיאולוגיה של החבורה, הקוראת להקמת אימפריה אמריקאית עולמית תוך תמיכה ב"ארץ-ישראל השלמה", מזכירה נשכחות. הצהרת-בלפור נולדה לשני הורים. האמא היתה הציונות הנוצרית הפונדמנטליסטית (שבין אוהדיה נמנו מדינאים דגולים כמו הלורד פלמרסטון והלורד שפטסברי, הרבה זמן לפני ייסוד התנועה הציונית), והאבא היה האימפריאליזם הבריטי. הרעיון הציוני עזר לבריטים למנוע את סיפוח הארץ לאימפריה הצרפתית ולספחה לאימפריה הבריטית, שהיתה זקוקה לה כדי לאבטח את תעלת-סואץ והדרך להודו.

עכשיו זה קורה שוב. בשנה שעברה אירגן ריצ'אד פרל סימפוזיון, שבו הציע הנואם המרכזי שלא להסתפק במלחמה בעיראק, אלא לצאת גם למלחמה בסעודיה ובמצריים, כדי להשתלט על כל "מרחב-הליבה של הנפט העולמי". עיראק, כך קבע, "היא הציר, שעליו יסתובבו הדברים." בין הנימוקים הבולטים להצדקת המהלך הקולוניאלי הזה: הצורך להגן על ישראל.

# להמר על חיינו? לכאורה, כל זה טוב לישראל. אמריקה רוכבת על העולם, אנחנו רוכבים על אמריקה. מעולם לא היתה ליהודים השפעה כה אדירה במרכז העולם. אבל אני חרד מפני המגמה הזאת. אנחנו דומים למהמר, ששם את כל כספו ועתידו על סוס אחד. אמנם סוס חזק, סוס שאין לו כיום מתחרים, אבל סוס אחד בלבד. הניאו-קונס האלה יגרמו לתקופה ארוכה של מהומות בעולם הערבי והמוסלמי. מלחמת-עיראק כבר הוכיחה שאין להם מושג לגבי העמים הערביים. כל ההנחות הפוליטיות שלהם הופרכו, ורק הכוח הצבאי הגס הציל את המערכה שלהם. כאשר זה יימאס לאמריקאים, שיידרשו לשלם על הניצחון הזה, אמריקה תחזור הביתה, אבל אנחנו נישאר פה. כל מהומה מתמשכת בעולם הערבי מסכנת את קיומנו. בניגוד לציפיות וולפוביץ ושות', לא יקום מיזרח תיכון דמוקרטי, ליברלי, ציוני וחובב-אמריקה. כתוצאה מההרפתקאות שלהם עלול לקום מזרח תיכון קנאי ופונדמנטליסטי, שיסכן את עתידנו.

שותפות הניאו-קונס והפונדמנטליסטים עשויה לעורר בוושינגטון כוחות נגדיים. ואם יובס בוש בבחירות הבאות (כפי שהובס אביו אחרי נצחונו במלחמת-המפרץ הראשונה), תעוף כל החבורה הזאת. התנ"ך מספר על מלכי יהודה, שסמכו על המעצמה האדירה ששלטה אז בעולם: מצריים. מלך-יהודה לא החשיב את הכוחות החדשים שעלו במזרח, אשור ובבל. על כך אמר לו המצביא האשורי: "הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצריים, אשר ייסמך עליו ובא בכפו ונקבה." בוש וחבורת הניאו-קונס אינם קצה רצוץ. להפך, הם עכשיו קנה חזק מאוד. אבל האם כדאי להמר ולסכן את כל עתידנו בהימור הזה?