ועוד על המלחמה (4):

• כדאי לקרוא בתנ"ך. ג'ורג' בוש, כך אומרים לנו, הוא אדם דתי מאוד,

וכך גם נושא-כליו, טוני בלייר. חבל שלא עיינו בתנ"ך לפני שיצאו למערכה זו. אחד הפסוקים היפים ביותר נמצא בספר מלכים א', פרק 20. בצאתו למלחמה בישראל התפאר מלך סוריה בעוצמת צבאו. המלך אחאב השיב לו בארבע מלים בנות-אלמוות: "אל יתהלל חוגר כמפתח!"

• טרוריסטים רטרואקטיביים . עכשיו יש צורך לשכתב מיליוני ספרי-לימוד בעשרות שפות.

בספרים הישנים כתוב שאנשי המחתרת הצרפתית במלחמת-העולם השניה היו גיבורים. האנשים והנשים האלה, כולם אזרחים, יצאו בלילות והפציצו רכבות גרמניות, הרגו חיילים גרמניים, הוציאו להורג משתפי-פעולה. ההוראות באו מלונדון. הם ידעו שאם ייתפסו יעברו עינויים נוראים ויוצאו להורג. עשרות סרטים אמריקאיים ובריטיים העלו אותם על נס. הפרטיזנים הרוסיים, שסיסמתם הייתה "מוות לפולשים", הפכו את חיי החיילים הגרמניים בעורף לגיהינום. הם ניתלו בהמוניהם. אנשי-הגרילה המקוריים – שלמענם הומצאה המילה הספרדית הזאת – תקפו את חיילי נפוליון. רואים אותם בציור נהדר של גויה. דור של ילדים ישראליים למד להעריץ את אנשי אצ"ל ולח"י, שפוצצו את מתקני הצבא הבריטי והרגו את חייליו. מסתבר שכל אלה היו טרוריסטים שפלים.

• עיתוזנות . בימי-הביניים היו נלוות לצבאות חבורות גדולות של זונות.

במלחמת עיראק נלוות לצבא האמריקאי והבריטי חבורות גדולות של עיתונאים. את המילה "עיתוזנאי" המצאתי כשערכתי את "העולם הזה," כהגדרה לכתבים (קראתי להם "כתבלבים") ההופכים את העיתונות ליצאנית. הרופאים כפופים ל"שבועת היפוקרטס", המחייבת אותם להציל חיים ככל שניתן. לעיתונאי יש חובה לדווח אמת, כפי שהוא רואה אותה. מעולם לא מעלו כל-כך הרבה עיתונאים בחובה קדושה זו כמו במילחמה זו. החטא הקדמון של העיתונות במלחמה זו הוא הסכמתה להיספח ליחידות. המילה האמריקאית לשיטה זו – EMBEDDING – נשמעת כמו "כניסה למיטה", וזוהי אכן משמעותה המעשית. עיתונאי הנכנס למיטה של יחידה צבאית הופך מרצון לעבד. הוא מצורף למטה היחידה, אינו יכול לזוז בלי השגחה, מובל למקומות שהמפקד מעוניין בהם, מורחק מהמקומות שהמפקד אינו מעוניין בהם, שומע מה שהצבא מעוניין שישמע, אינו שומע מה שהצבא אינו מעוניין שישמע. הוא גרוע מדובר צבאי רשמי, מפני שהוא מתחזה לכתב עצמאי. הבעיה אינה שהעיתונאי רואה רק רסיס קטן של הפסיפס הגדול של המלחמה. הבעיה היא שהוא מוסר דיווח שיקרי גם על רסיס זה. במלחמת איי פוקלנד ובמלחמת-המפרץ הראשונה פשוט לא נתנו לעיתונאים להגיע לשדה-המערכה. נראה שמישהו במשרד-ההגנה האמריקאי אמר: "למה להרחיק אותם? בואו ניתן להם להתקרב, נגיד להם מה לכתוב ולשדר, והם יאכלו מידינו כמו כלבלבים."

• בושה. מגיל 19 אני עיתונאי. תמיד התגאיתי בכך. רשמתי בטפסים ללא-ספור:

"מקצוע: עיתונאי". עכשיו אני מתבייש לרשום זאת. אני מתבייש כשאני רואה חבורה גדולה של עיתונאים מכל העולם יושבים מול גנרל עטור-כוכבים, מקשיבים בדריכות למה שנקרא "תדרוך" ואינם מציגים את השאלות הפשוטות ביותר. וכשעיתונאי אמיץ אחד כבר מעז לשאול, אין איש מתקומם כאשר הגנרל פולט דברי תעמולה שדופים, תחת להשיב על השאלה. זוכרים את האוגדה העיראקית מס' 51 שנכנעה כביכול? את ההתקוממות בבסרה שלא היתה ולא נבראה? את אלף ואחד השקרים האחרים, שהלכו עם הרוח? היכן היו העיתונאים כאשר זה קרה? כמעט כל הדיווח העיתונאי במלחמה זו הוא ראי עקום. משתקפת בו מציאות מעוותת, מסולפת ושקרית. לכן מגיעה הערכה כפולה לאותם מעטים, כמו פיטר ארנט, המוכנים להקריב את הקאריירה שלהם על מזבח האמת.

• התחתית שבתחתית. אני מתבייש להיות עיתונאי. אני מתבייש כפליים להיות עיתונאי ישראלי.

במלחמה זו הגיעה התקשורת הישראלית, על כל חלקיה, לשפל שלא היה כדוגמתו. אף לא מילה אחת של ביקורת אמיתית על המלחמה. מתנגדי המלחמה הושתקו כליל. בעיתונים אמריקאיים עוד מופיע פה ושם מאמר של ביקורת. בתקשורת הישראלית זה בלתי-אפשרי. בעיניה, זה גרוע מבגידה. החריג היחידי הידוע לי הוא דן סממה, העיתונאי שהסתנן לעיראק, נתפס על-ידי האמריקאים, נעצר והורעב במשך 48 שעות וראה מה באמת קורה שם. דבריו פורסמו פה ושם, ואז ירד עליו מסך ההשתקה. כל השאר - עיתונאים ופרשנים וקצינים-בדימוס ומי-לא מופיעים על מסכינו שעות על גבי שעות וחוזרים כמו תוכים על קו-התעמולה האמריקאי, גם כשהוא מגוחך בעליל.

• חיילי השוקולד . באופן מיוחד אני אלרגי ל"כתבים צבאיים",

שהם זן אנושי מיוחד. הם הכי-הכי גבריים, הכי-הכי חייליים, ואינם אלא מתחזים. ראיתי אותם לראשונה במלחמת 1948, כשהייתי אז חייל קרבי. כאשר אנחנו רבצנו בבוץ וזחלנו על קוצים, מדי פעם "חייל" מעולם אחר, לבוש מדים מצוחצחים, מגולח למשעי, חבוש קסדה, כולו מקרין צבאיות טהורה. הופיע זה היה אחד הכתבים הצבאיים, שבילו את המלחמה במטות החטיבות, בחברת הקצינים הבכירים, הרחק מהחזית. (בעצם אני לא צריך להתלונן. כאשר פרסמתי את יומן-הקרבות שלי אחרי המלחמה, הוא הפך בן-לילה לרב-מכר חסר-תקדים – פשוט מפני שאף אחד מחיילי-השוקולד האלה לא הוציא תחת ידו תאור אותנטי.)

• תפאורת המלחמה . קראתי שחדר-התדרוך של הגנרל טומי פרנקס עוצב בידי מעצבת-פנים מקצועית,

תמורת שכר של רבע מיליון דולר. הצבא האמריקאי משקיע הרבה כסף בעיצוב המלחמה הזאת. אני מניח שסכומים הרבה יותר גדולים משולמים לבמאים המקצועיים המעצבים את הופעותיו של הנשיא בוש. כדאי לשים לב לתפאורה – היא הרבה יותר מעניינת מדברי הנשיא עצמו. מזה כמה חודשים מופיע בוש כמעט תמיד על רקע של חיילים. המעצב דואג לכך שהחיילים מקיפים את הנשיא מכל עבר, כך שמכל זווית-צילום ייראו מאחוריו פניהם המעריצות. לפני כמה ימים השיגו הבמאים אפקט מוצלח עוד יותר: מאחורי הנשיא עמדה אונייה של משמר-החופים, ועליה מלחים במדי-ייצוג אדומים, מסודרים בקפידה בקבוצות פוטוגניות. חיילים אחרים הוצבו לפני הנשיא ומשני צדדיו. שום במאי-אופרה לא יכול היה ליצור סצנה טובה יותר. לא הייתי מופתע אילו השמיע הנשיא אריה של "כרמן" (לדוגמה: "אל הקרב, טוראדור … ") אבל הוא רק חזר על דברי-ההבל השיגרתיים.

• המלחמה הפטריוטית הגדולה . כאשר פלשו הנאצים לברית-המועצות הבין סטלין שהמוני העם

הרוסי לא יחרפו את נפשם למען המרכסיזם-לניניזם. בן-לילה עבר למסלול אחר. איוואן האיום, פטר הגדול, המרשל סובורוב והמרשל קוטוזוב הועלו מקברותיהם כדי להלהיב את ההמונים במה שנקרא מאז "המלחמה הפטריוטית הגדולה." עכשיו עושה זאת סדאם חוסיין. הוא קורא לבני עמו לקום ולהרוג את הפולשים – לא בשם האידיאולוגיה של מפלגת הבעת' (שמייסדיה היו נוצרים) אלא בשם אללה והמולדת האיסלמית.