עוד מחשבות על המלחמה (3):

הקואליציה. אין שם מתאים יותר לקשר בין ארצות-הברית ובריטניה נגד עיראק. ההגדרה לערך "קואליציה" ב"מילון של השטן" של ההומוריסט האמריקאי אמברוז בירס מלפני 100 שנה היא: "ברית בין שני גנבים, שידיהם תקועות כל-כך עמוק זה בכיסו של זה, עד שהם מוכרחים להישאר ביחד כשהם שודדים אדם שלישי."

שיפוצניקים. הבעיה של האנגלים והאמריקאים היא שהם אחוזים בתאוות-שיקום שאינה ניתנת לריסון. מנוי וגמור עימם לשקם את עיראק. הם חולמים על-כך יומם ולילה. אין להם זמן לחשוב ולדבר על שום דבר אחר. אבל כדי להקים משהו מחדש צריכים קודם כל להרוס אותו. באין הרס, אין שיקום. לכן עסוקים הבריטים, יחד עם האמריקאים, בהריסתה השיטתית של עיראק. טילים ופצצות, מטוסים ומסוקים, טנקים ותותחים, אוניות וחיל-רגלים – הכל מופעל כדי שאפשר יהיה לשקם את הארץ. היעד העיקרי של תאוות-שיקום הוא, כמובן, העיר בגדאד. עיר של חמישה מיליון תושבים, קילומטרים על קילומטרים של רחובות ובניינים, שאפשר לשפץ אותם אחרי שייהרסו. אם אכן תהפוך בגדאד לאתר של קרבות-רחוב נוסח סטלינגרד, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב, יהיה באמת מה לשקם.

המונגולים החדשים. שאיפת השיקום מבדילה את הכובשים החדשים לטובה מקודמיהם, המונגולים, שכבשו את בגדאד בשנת 1258, הרגו את הח'ליף (שנכנע לפני-כן) והשמידו את העיר כליל, אחרי שרצחו את כל תושביה, גברים, נשים ותינוקות. הם לא הביאו אתם משפצים, אלא החריבו את כל עיראק עד היסוד. תעלות ההשקיה, שנבנו במשך אלפי שנות תרבות, נהרסו. המרחבים המושקים חזרו והפכו למידבר. זה נרשם כאחת השואות הגדולות ביותר שפקדו אי-פעם את העולם הערבי. אגב, כעבור שנתיים בלבד הנחילו המוסלמים למונגולים תבוסה ניצחת בקרב של עין-ג'לוד (ליד עין-חרוד של ימינו). זה היה סוף המונגולים במיזרח התיכון, אבל האזור לא החלים מהמכה עד היום.

להרוס ולהרוויח. חוץ מהשאיפה האידיאליסטית להיטיב עם העם העיראקי, יש למלאכת השיקום גם צד חומרי, כי זה הרי יהיה עסק כביר. חברות-הענק האמריקאיות – וביניהן חברות הקשורות לראשי מימשל בוש – מתקוטטות ביניהן על הזיכיון. מובן שלא יתנו דריסת-רגל לחברות מארצות אחרות. אימרה אמריקאית אומרת "למנצח, השלל". זהו מחזה די מזוויע: עוד לפני שהספיקו להרוס את ערי עיראק, כבר רבים אילי-ההון על הרווחים העצומים הכרוכים בשיקומן.

הומניטרים. הדחף האידיאליסטי הבלתי-נלאה של האנגלו-אמריקאים מוצא את ביטויו גם בתאוות העזרה ההומניטרית. תאווה זו אינה ניתנת לשליטה, היא הפכה לאובססיה ממש. מוכרחים להביא את העזרה ההומניטרית לעם העיראקי – אם ירצה בכך ואם לא. ואם יסרב, כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני. תושבי בסרה אינם רוצים בעזרה המיוחלת? הה, נראה להם! נפציץ אותם, נפגיז אותם, נרעיב אותם – עד שיפתחו את שעריהם ויאפשרו את הגשת העזרה ההומניטרית. שהרי אי-אפשר להגיש עזרה כל עוד שולטים בעיר אנשי סדאם הרשע ימ"ש, שכל מטרתו היא למנוע עזרה הומניטרית מנתיניו.

אפשר היה, כמובן, להצניח מזון ומים – במקום פצצות – מן האוויר, או להכריז על הפסקת-אש לכמה שעות כדי להכניס את העזרה ההומניטרית לעיר הנצורה, אבל זה לא יתכן. דונלד ראמספלד, גם הוא הומניטר גדול, מתנגד בהחלט. אז אין ברירה אלא להפציץ אותם עד שיהיו בשלים לעזרה.

אדונים ונייטיבס. כמקדמה על העזרה ההומניטרית הצפויה אחרי כיבוש בסרה, הפיצו הבריטים סרט על הגשת עזרה באחד הכפרים שבדרך. הם כל-כך מרוצים מהסרט הזה, עד שהריצו אותו עשרות פעמים בתחנת-הטלוויזיה של בי-בי-סי. זה נראה כך: משאית בריטית מביאה מזון ומים. בני הכפר, בעיקר נשים וילדים, צובאים על המשאית ביאוש. הם מתחננים למים. החיילים מחלקים מים מינרליים להמון הסוער – בקבוק אחד לכל ילד ואשה. אחרי ימים ארוכים של צמא, ליטר אחד (אחד!) למשפחה. הסצנה כולה דוחה ומקוממת. הרעב והצמא של תושבים, שנלכדו במצב של מלחמה, מנוצלים לתעמולה גסה ופרימיטיבית. האנגלים נראים שוב כפי שנראו תמיד בעיראק: כאדונים קולוניאליים מתנשאים, העושים טובה לנייטיבס. בעיני כל אדם בעולם הערבי זוהי תמונה משפילה ומבזה מאין כמוה.

שודדים לטובת הנשדד. כדי לממן את הכל – ההרס, השיקום, העזרה ההומניטרית ומה עוד – דרוש כסף. מניין יבוא? מהנפט העיראקי, כמובן. לכן מוטלת על האמריקאים חובה הומניטרית דחופה לכבוש את שדות-הנפט. זה לא לטובת עצמם. אין להם כל עניין בזה. זה הכל לטובת העיראקים. כדי להיטיב עימם ולהגיש להם עזרה.

כל ילד כבר יודע שהמלחמה הזאת היא על הנפט. ארצות-הברית מתכוננת להשתלט על הנפט העירקי – מצבור הנפט השני בגודלו בעולם (אחרי סעודיה) ולהטיל את מרותה גם על השדות הסמוכים של הים הכספי, איראן והמפרץ הפרסי. עכשיו מתברר שזה הכל לטובת העיראקים עצמם. שיהיה להם מה לאכול. שיהיו תרופות לילדים. כל זה אחרי שהסנקציות שהוטלו על עיראק כדרישת האמריקאים גרמו במשך שנים לתת-תזונה כללית, להריגת מאות אלפי ילדים מרעב וממחלות ולהרס התשתית של החברה העיראקית – הכל תחת הסיסמה "נפט תמורת מזון".

הוי, אורוול, אורוול. מי יגול עפר מעיניך, נביא הדור, חוזה העתיד! בספרך "1984" המצאת את "מיניסטריון האמת", הטובע סיסמאות כמו "מלחמה היא שלום", "חרות היא עבדות" ו"בערות היא כוח". אז לא חלמת עדיין על המלחמה הזאת. כיבוש הוא שיחרור, מלחמה היא מצווה אנושית, הפלת ממשלה היא חילופי-מישטר, הרס הוא שיקום, הרעבה היא עזרה הומניטרית, המאבק בפולשים הוא שרות לעריץ, הפצצת עיר היא לטובת האזרחים.

האמת היא הקורבן הראשון של כל מלחמה. אך נדמה שהמלחמה הזאת עולה על הרבה אחרות. השקרנות, הצביעות, הדיס-אינפורמציה ושטיפת-המוח חוגגות. גנרלים בעלי ארבעה כוכבים חוזרים כמו תוכים על סיסמאות תעמולה פרימיטיביות ושיקריות בעליל, עיתונאים-כוכבים מכל העולם גומעים אותן בשקיקה, הטלוויזיה העולמית משדרת בשקידה, והתקשורת הישראלית בולעת את כל הדייסה.

בתיאבון!