כמה מחשבות על המלחמה:

היזהרו מהשיעים . הצרות של צבא-הכיבוש יתחילו אחרי המלחמה. הנה סיפור ולקח לצדו:

ביום הרביעי של מלחמת-לבנון (1982) עברתי את הגבול במקום נידח בקרבת מטולה וחיפשתי את החזית, שכבר הגיעה אז לפאתי צידון. נסעתי במכוניתי הפרטית, בחברת צלמת. עברנו לבדנו בתריסר כפרים שיעיים, ובכל מקום התקבלנו בתרועות-שמחה. בקושי נחלצנו מידי מאות האזרחים, שתבעו בתוקף שנסור לבתיהם לשתות קפה. כבר קודם לכן המטירו התושבים אורז על חיילי צה"ל. כעבור כמה חודשים הצטרפתי לשיירה של צה"ל שנסעה בכיוון ההפוך, מצידון למטולה. החיילים לבשו שכפ"צים וחבשו קסדות, ורבים מהן היו במצב של פאניקה. (כאשר נער לבנוני טיפש ירה בסביבה בציפורים, פתחו מאות חיילים בירי פרוע לעברו. למזלו, כולם החטיאו.) מה קרה? השיעים קידמו את חיילי צה"ל כמשחררים. כשהתברר להם שהחיילים מתכוונים להישאר ככובשים, התחילו להרוג אותם.

כאשר נכנס צה"ל ללבנון, היו השיעים חסרי-אונים, האסקופה הנדרסת של שאר העדות בלבנון. אחרי שנה של מלחמה בכובשים (אנחנו), הם הפכו לכוח פוליטי וצבאי חשוב. כיום מתגאה החיזבאללה בכך שהוא הכוח הצבאי היחידי בעולם הערבי שהביס את צה"ל. שרון הוא אבי הכוח השיעי בלבנון. בוש עשוי להיות לאבי הכוח השיעי בעיראק. השיעים מהווים שם 60% מהאוכלוסייה. עד עכשיו היו אסקופה נדרסת של הסונים. כאשר יתברר להם שהאמריקאים מתכוונים להישאר, הם יפתחו בגרילה קטלנית. בוש אינו מתכוון לצאת מעיראק, כשם ששרון לא התכוון לצאת מלבנון. מה אז? ארצות-הברית תטען שאיראן, המדינה השיעית הגדולה, עומדת מאחורי הגרילה בעיראק. באיראן יש הרבה נפט. היעד הבא.

דם תמורת נפט.

ג'ורג' בוש הוא אדם פרימיטיבי, אבל האנשים שמאחוריו רחוקים מלהיות טיפשים. אלה הם אילי-הנפט ואלופי תעשיית-הנשק. הם רוצים לעשות מה שעשו מעצמות גדולות מאז ומעולם: להשתמש בכוחן הצבאי האדיר כדי להבטיח לעצמן הגמוניה כלכלית. במלים פשוטות: לשדוד את נכסי העמים העניים ולהעשיר עוד יותר את עצמם.

הכיבוש הצבאי של עיראק יימשך הרבה שנים ויבטיח לארצות-הברית את השליטה על מאגרי הנפט העצומים של עיראק, וגם על אוצרות הנפט של הים הכספי, ולמעשה של כל הנפט הערבי. זה ייתן לה את האפשרות לשלוט בכלכלת העולם ולמנוע את עלייתו של גוש כלכלי אירופי עצמאי, העשוי להתחרות בה. אמריקה לוחמת באירופה, לא פחות מאשר בערבים. מכאן התגובה האירופית הזועמת.

גרמניה.

גרמניה מתנגדת למלחמה. לכל מלחמה, באשר היא. בשום ארץ אחרת לא התפרצה ההתנגדות למלחמה מעומק הלב של ההמונים בעוצמה כה רבה. ואת מי זה מרגיז יותר מכל? את ישראל, מדינת שרידי-השואה. איך הם מעזים, הגרמנים האלה, להתנגד למלחמה?

צחוק מר של ההיסטוריה: בכל תחנות-הטלוויזיה הגרמניות נראים אזרחים, אינטלקטואלים ופשוטי-עם, המתפללים לשלום, ואילו על כל מסכי-הטלוויזיה הישראליים מופיעים גנרלים משומשים, זחוחי-דעת ומדושני עונג, ומדברים ממש בתאווה על פצצות-ענק וכלי-רצח מכל הסוגים.

שיכרון הכוח.

זוהי המלחמה הראשונה של המאה ה-21, והיא מבשרת רעות. המאה ה-20 הורישה לבאה אחריה עולם שיש בו רק מעצמת-על אחת. אין לה מתחרים, שום מערך של כוחות נגדיים לא יוכל להשתוות לה. למעשה היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. היא יכולה לצפצף על כל העולם, ועכשיו היא עושה זאת בצורה גלויה וגסה. כאשר נחלה אמריקה ניצחון קל וזול באפגניסטן, בעזרת פצצות מתוחכמות ומזוודות מלאות בשטרות-כסף, היה ברור שאינה יכולה עוד לעצור את עצמה. מכונה אדירה כזאת רוצה להמשיך ולפעול, ומחפשת אויבים. עכשיו זאת עיראק. מה הלאה? איראן? קוריאה הצפונית? זה מה שקרה לאימפריה הרומית. זה מה שקרה לנפוליון. זה מה שקרה להיטלר. שיכרון-הכוח אינו יודע מעצור. ואף אחד מאלה לא היה במצבה הנוכחי של המעצמה האמריקאית: יחידה בעולם, ללא אויבים המסוגלים להתמודד איתה.

מלחמה יהודית? האנטישמים טוענים שאין זו מלחמה למען אינטרסים אמריקאיים, אלא למען ישראל. ולראייה: בראש יוזמי המלחמה עומדת קבוצה של יהודים אמריקאיים, תומכי הימין הקיצוני בישראל: וולפוביץ, פרל ופיית' במשרד-ההגנה, אברהמס במועצה לביטחון לאומי, שלא להזכיר את פליישר, דובר הנשיא, וקרצר, השגריר בתל-אביב. חלק מהם דוברי עברית, אחדים השיאו בעבר עצות לבנימין נתניהו. יחד עם שני הגויים, צ'ייני ורמספלד, הם דחפו את וושינגטון למלחמה. כך טוענים האנטישמים.

זה נכון כשלעצמו, אבל בכל זאת זוהי קודם כל מלחמה למען אינטרסים אמריקאיים. מאידך, לדעת בוש ושרון, של אמריקה וישראל זהים לחלוטין. סיעת-המלחמה היהודית בוושינגטון פועלת בשותפות הדוקה האינטרסים עם הפונדמנטליסטים הנוצריים, השולטים בממשל בוש.

האנטישמים יצביעו על עובדה בולטת: ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה לא קם אף פוליטיקאי אחד ואף כלי-תקשורת אחד נגד המלחמה. מיליונים צעדו בעולם, אך ההפגנה היחידה שנערכה בישראל נגד המלחמה, בה השתתפה גוש-שלום לצד ארגוני-שלום אחרים, משכה 2500 איש. במאבק בין בוש והאנושות, בחרה ממשלת ישראל בבוש. נדמה לה שזה כדאי, מפני שבוש חזק יותר. אבל תוך כדי כך פרשה ממשלת שרון מן האנושות הנאורה. העתיד עלול להתגלות שזה היה מקח טעות.

אוגדות האפיפיור.

"כמה אוגדות יש לאפיפיור?" שאל סטאלין בלעג, כאשר אמרו לו שהאב הקדוש מתנגד למעשיו. עכשיו השאלה היא: כמה אוגדות יש לדעת-הקהל העולמית? הרוב העצום של הציבור בעולם כולו מתנגד למלחמה. יש רוב עצום נגד המלחמה גם במדינות שמנהיגיהן חברים ב"קואליציה" של בוש. בפעם הראשונה יש משהו שאפשר באמת לקרוא לו "דעת העולם". רק בחודשים הקרובים יתברר אם יש לה כוח ממשי. תומאס ג'פרסון, מאבות הדמוקרטיה האמריקאית, אמד: "שום מדינה אינה יכולה להתנהל מבלי לכבד בצורה הוגנת את דעת העולם הנאור." יתכן שהמאה ה-21 תעמוד בסימן ההתמודדות הזאת: בין הכוח הגס של מעצמה כלכלית-צבאית אדירה ובין דעת-הקהל העולמית, ההולכת וצוברת תאוצה בעזרת הטכנולוגיה המודרנית.

שכירי חרב.

זוהי מלחמה של שכירי-חרב. הלוחמים הם חיילים מקצועיים, בני עניים, רבים מהם שחורים. לכן קל לשכבות האמידות, בוחרי המפלגה הרפובליקאית, להתלהב מהמלחמה. בניהן לא ימותו בה. לא במקרה דרשו תנועות השמאל האירופיות בעבר לפרק את הצבאות השכירים ולהנהיג שרות-חובה כללי. זאת היתה דרישה מתקדמת. כשהשמאל שמן, שכח אותה. במלחמת ויאט-נאם עדיין לחמו מגויסי-חובה. תנועת-ההתנגדות צברה תאוצה כאשר החלו ארונות-המתים מגיעים הביתה. ג'ורג' בוש, שתמך במלחמה ההיא, לא שרת בה. אבא סידר לו ג'וב. הוא היה משתמט.

פחד אלוהים.

ועוד משפט של ג'פרסון: "כשאני חושב על זה שאלוהים רודף צדק, אני חרד לגורל ארצי."