"מדוע אתם חושבים שממשלת שרון עלולה לנצל את ההתקפה האמריקאית על עיראק כדי לבצע טרנספר בשטחים הכבושים?" שאל אותי עיתונאי, אחרי שפירסמנו בעיתון שלו מודעת-אזהרה. "האם אתם לא צועקים 'זאב! זאב'?" יכולתי למסור לו רשימה ארוכה של התבטאויות מפי חברי הממשלה הנוכחית, הדוגלים בפה מלא בגירוש הערבים. יכולתי להסתמך על שמועות. יכולתי לומר שטרנספר זוחל מתרחש כל הזמן, על-ידי הפיכת חיי התושבים לבלתי-נסבלים, הריסת בתים סיטונית, סגר ועוצר. אבל העדפתי לספר לו על כמה התרחשויות, שהייתי עד-ראייה להן, מן העבר. זה קרה ב-1967, כאשר כבש צה"ל את הגדה המערבית. מיד לאחר מכן בא אלי הסופר עמוס קינן, ששירת אז כחייל באיזור לטרון. הוא הניח על שולחני דו"ח על מה שראה במו עיניו. (הייתי אז חבר-כנסת ועורך השבועון "העולם הזה".)

במיסמך מחריד זה תיאר קינן כיצד גורשו תושבי ארבעה כפרים באזור לטרון מבתיהם. גברים ונשים, ילדים וזקנים, הוכרחו לצעוד ברגל, בחום הכבד של יותר מ-30 מעלות, לעבר רמאללה, מרחק של כ-25 קילומטר. מיד לאחר מכן הוחל בהריסת כפריהם. מיהרתי למקום. הכפרים עמוואס, יאלו, בית-נובא ודיר-איוב כבר נהרסו כמעט עד היסוד. הספקתי עוד לראות איך מפילים הדחפורים את הבתים האחרונים. כאשר ניסיתי לצלם, גורשתי על-ידי החיילים. נסעתי משם ישר לכנסת, והפצרתי בכמה אישים בכירים להתערב. אחרי שפנו למי שפנו, אמרו לי שזה מאוחר מדי. ההריסה הושלמה. מדוע דווקא כפרים אלה? מדוע בחיפזון כזה? האזור הזה של הגדה המערבית היווה מעין בליטה, שחלשה על הכביש הישן מיפו לירושלים, שהיה מנותק מאז 1948. הממשלה היתה בטוחה שמיד אחרי המלחמה יתחיל לחץ עולמי שיכריח את ישראל לפנות את כל השטחים שכבשה, כפי שקרה במלחמה הקודמת, ב-1957. הם חשבו שאם ימחקו את ארבעת הכפרים האלה מעל פני האדמה, ישאירו לפחות את השטח הזה בידי ישראל.

מובן שלא היה שום לחץ כזה, וכל השטחים הפלסטיניים הכבושים נשארו בידי ישראל עד היום. פליטי הכפרים נמצאים במחנות-הפליטים ליד רמאללה. על אדמתם קם "פארק קנדה", לתפארת אותה מדינה הומאנית וליברלית, שהודתה על הכבוד.

בשעה שדחפורים עבדו באזור לטרון, קרה דבר דומה בקלקיליה. אחרי כיבוש העיר, החל הצבא בפיצוץ שיטתי של הבתים באחת השכונות המרכזיות. התושבים גורשו, גם הם ברגל, לעבר שכם. שם רבצו על האדמה בפרקים הציבוריים. קיבלתי על כך דיווח בשלב די מוקדם. נסעתי למקום כדי לוודא את העובדות, ושוב נסעתי לכנסת. סיפרתי על המתרחש לכמה מהשרים, וביניהם מנחם בגין, שהתמנה זה עתה לשר-בלי-תיק, ולישראל ברזילי, שר-הבריאות מטעם מפ"ם. מצאתי מי שיעביר את הדברים במישרין לראש-הממשלה, לוי אשכול.

אינני יודע אם הועלתי או לא. על כל פנים, לפתע נפסקה מלאכת-ההרס. התושבים הוחזרו משכם לעירם, השכונה ההרוסה נבנתה מחדש.

מדוע קלקיליה? מפני שמכל הערים בגדה המערבית, היא הקרובה ביותר לתל-אביב. מגבעה הסמוכה לעיר הפגיזו תותחים ירדניים קלים את גוש דן. משה דיין, אז שר-הביטחון, רצה "ליישר" שם את הגבול.

רק שנים לאחר מכן נודע לי שגם בעיר הסמוכה, טולכרם, החל הטרנספר. הקצין רענן לוריא, קריקטוריסט בעל שם עולמי, נכח במקום כאשר התקבלה הפקודה לגרש את התושבים לירדן. לוריא, שהוא רחוק מלהיות שמאלן, סירב למלא את הפקודה, בהיותה בלתי-חוקית בעליל. בכל זאת הובאו אוטובוסים, ובעזרת איומים הועמסו תושבים. הם הוסעו ישר לגשרי הירדן וגורשו לצד השני.

על כך מסר לוריא עדות זמן רב לאחר-מכן. אבל הגירוש העיקרי בוצע באותה מלחמה בעקאבת-ג'בר ובשאר המחנות הענקיים של פליטי 1948 ליד יריחו, הגדולים ביותר במזרח התיכון. הם רוקנו לחלוטין, עד האיש האחרון, וכל התושבים הועברו אל מעבר לירדן. היו שם לפחות 100 אלף איש ואשה. מיד אחרי המלחמה ביקרתי במחנות אלה, והם היו ריקים. אחרי המלחמה ניסו כמה מהפליטים האלה לחזור בחשאי הביתה על-ידי צליחת הירדן בלילה. באחד הימים בא אלי חייל במצב של הלם, וסיפר לי שכל הפליטים החוזרים האלה מוצאים בו במקום להורג. דרשתי ממנו לחתום על הצהרה-בשבועה ושלחתי את המסמך לרמטכ"ל, יצחק רבין. שלישו ענה לי בכתב שהרמטכ"ל עיין במיסמך. כעבור יום-יומיים נפסק הטבח הלילי.

היתה לי עוד חוויה מזעזעת. אחרי הביקור במחנות חזרנו הביתה בכביש התלול העולה מיריחו לירושלים. בחום הנוראי של בקעת-הירדן השתרכו מאות בני-אדם בשולי הכביש לעבר ירושלים. לפני כן הוברחו באיומים ובשמועות-זוועה מאזור ירושלים ובית-לחם, אך לפני שחצו את הירדן מזרחה הורשו לחזור הביתה. היו שם נשים שנשאו משאות על הראש וגררו ילדים קטנים, זקנים שהלכו בעזרת מקל, הכל. רובם היו חצי מעולפים מתשישות ומצמא. עשינו את המעט שיכולנו כדי להביא מים ולהשקותם. זה היה נורא. לפי ההערכות השונות, גורשו ב"נכבה הקטנה" הזאת בין 100 אלף ל-260 אלף פלסטינים.

בהסכם-אוסלו נקבע שתקום ועדה ישראלית-פלסטינית-מצרית-ירדנית, שתדון בהחזרתם. הוועדה לא כונסה מעולם. לימים סיפר לי האלוף מתי פלד שלפני אותה מלחמה, כאשר שירת כמפקד צה"ל בירושלים, גילה במטהו שני קצינים שלא היו מוכרים לו. כשחקר אותם למעשיהם הם הודו שהם שייכים ליחידה סודית, המכינה את גירוש הפלסטינים לקראת ההזדמנות הבאה. מובן שגירש אותם. במלחמת 1956 לא בוצע גירוש, מפני שהמלחמה התנהלה נגד מצריים בלבד.

מלחמת יום-כיפור היתה נואשת מדי מכדי לחשוב על כך. בלבנון לא היו לישראל כוונות של סיפוח. בשום מלחמה קודמת לא עמדה בראש המדינה ממשלה, שחבריה דנו בגלוי ובפה מלא על טרנספר המוני. כאשר בונים "גדר הפרדה", המשאירה כפרים פלסטיניים ממערב לחומה, ברור שהפלסטינים חוששים מפני גירושם, יחד עם אנשי הערים והכפרים הסמוכים לחומה מצד מזרח. האם אני יכול להגיד להם שהחששות שלהם מופרכים?