מדינה גדולה, עתירת-תרבות, בחרה באופן דמוקרטי בדמגוג קנאי, שהטיף למלחמה. אמנם, הוא לא זכה ממש ברוב הקולות, אך מישהו סידר שהוא יקבל את השלטון למרות זאת.

ברגע שזכה בשלטון, ניצל פיגוע דרמטי כדי להשתלט על המדינה באופן מוחלט ולהכין התקפה צבאית על מדינות קטנות זמינות. מנגנון אדיר של תעמולה הפך את ה"אויבים" לבני-שטן, התגלמות הרוע עלי אדמות.

הקריאה למלחמה איפשרה לו לאחד את כל העם מאחוריו, להשתיק את האופוזיציה והביקורת, לצמצם בהדרגה את זכויות-האזרח, להיחלץ מן המשבר הכלכלי ולצאת למסע שנועד להשתלט על העולם.

הוא אהב להצטלם במדים, כשהוא פוסע לאורך שורות של חיילים ומתחזה למצביא דגול --- הכוונה, כמובן, לאדולף היטלר.

העם הגרמני, שהעלה את האיש הזה לשלטון והלך אחריו בעיניים עצומות גם כאשר ביצע פשעים מחרידים, שילם מחיר כבד. הוא למד את הלקח. כיום הוא שונא את המלחמה, כל מלחמה, מעומק נשמתו. מאות אלפים – צעירים וצעירות, בנים ונכדים ונינים לדור ההוא - צועדים עכשיו ברחובות גרמניה ומוחים על כוונתו של בוש לפתוח במלחמה. ראש ממשלתם, הקאנצלר שרדר, זכה בבחירות אך ורק מפני שסיפק את הכמיהה העמוקה הזאת לשלום. העם הכי מלחמתי הפך לעם הכי אנטי-מלחמתי.

זה נהדר, לא? בהחלט לא! האמריקאים והבריטים מגנים את גרמניה על סירובה לצאת למלחמה. ממשלת-ישראל מתייחסת אליה בבוז גלוי. סמרטוטים, הגרמנים האלה! פציפיסטים מחורבנים! פחדנים! עם עלוב שאינו רוצה להילחם! כל זה – פחות מששים שנה מאז התאבדותו של היטלר. מי היה מאמין.

וזה איננו הנס היחידי הקורה באלה הימים. בהחלט לא.

זיכרון אישי (ויסלחו אלה שכבר קראו זאת): כשהייתי בן 8, שנתיים לפני שמשפחתי ברחה מגרמניה אחרי שהיטלר עלה לשלטון, הייתי תלמיד בכיתה ג' בבית-הפר יסודי בפרוסיה, שהיתה אז מיבצר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. באחד הימים סיפרה המורה על הרמן, הגיבור הלאומי, שהצליח בשנה 9 לספירה למשוך את הצבא הרומאי לתוך מלכודת ולהשמיד אותו כליל. המפקד הרומאי, וארוס, הפיל את עצמו על חרבו, והקיסר אוגוסטוס השמיע ברומא את קריאתו הנואשת: "וארוס, החזר לי את הלגיונות שלי!" במקום שבו נערך הקרב ההיסטורי עומדת עכשיו אנדרטה ענקית של אותו הרמן הגיבור. "הרמן הגיבור עומד כשפניו אל האויב התורשתי!" אמרה לנו המורה, ושאלה: "ילדים, מיהו האויב התורשתי?" כל הילדים בכיתה צעקו במקהלה: "צרפת! צרפת!"

עכשיו עומדות גרמניה וצרפת, האויבות התורשתיות, ביחד, שכם אל שכם, נגד תוכניות-המלחמה של בוש. האמריקאים מקללים אותן, מבזים אותן, והן בשלהן: די במלחמות. די בהרס, בשפיכות הדמים, בקטל המוני. יש לפתור בעיות בדרך אחרת.

גם זה נס. אבל הוא מתגמד מול הנס השלישי, ההיסטורי, הקורה לנגד עינינו: הנשיא פוטין הופיע בברלין ובפאריס, התחבק עם שרדר ושיראק וצירף את קולו לקולותיהם. חזית אחת של שלום משרבור, שעל גדת האוקיינוס האטלנטי, ועד ולאדיווסטוק, שעל גדת האוקיינוס השקט. זה עוד לא קרה בהיסטוריה.

שהרי כל ההיסטוריה של אירופה, מקדמת דנה, מלאה בהתחברויות של כמה מדינות כדי להתנפל על מדינות אחרות. גרמניה ורוסיה התחברו כדי לחלק ביניהן את פולין. צרפת כרתה שוב ושוב ברית עם רוסיה כדי לכתר את גרמניה. נפוליון ניסה לחבר את אירופה ולא הצליח. הקאובוי מטקסס מצליח עכשיו במקום שבו נכשל הגאון מקורסיקה. בוש המציא את המושג הילדותי "ציר הרשע", וכלל בו את עיראק, איראן וקוריאה הצפונית. זה קשקוש. אבל בינתיים קם ציר צרפת-גרמניה-רוסיה, המתייצב מול ארצות-הברית. (המונח "ציר" כתיאור של קואליציה של מדינות הומצא אף הוא בימי היטלר. ציר-הרשע המקורי כלל, כמובן, את גרמניה, איטליה ויפאן, ואליו התכוון בוש כאשר חידש את המושג הזה.) אין לדעת אם הציר החדש יחזיק מעמד, ואם יהיה בכוחו לעמוד מול העוצמה האדירה של ארצות-הברית. אך גם אם יוכנע, הפעם, הרי שעצם הקמתו הוא סימן לבאות.

מה שמאחד את שלוש המדינות האלה, ששר-הביטחון האמריקאי קרא להן בבוז אופייני "אירופה הישנה", הוא דווקא אירופה החדשה. אירופה זו מפחידה את אמריקה. היא עומדת להיות לגוש כלכלי אדיר, העשוי להתחרות בארצות-הברית, ואולי אף לעבור על פניה. ביטוי סמלי לכך הוא עליית האירו מעל לדולר. כפי שציינתי במאמרי הקודם במדור זה, המלחמה בעיראק היא בראש וראשונה מלחמה נגד אירופה ויפאן. משטר-הכיבוש של אמריקה בעיראק יבטיח לא רק את שליטתה באוצרות-הנפט העצומים של עיראק עצמה, אלא גם באוצרות-הנפט של הים הכספי ושל מדינות המפרץ. מי שמחזיק את ידו על ברז הנפט העולמי מחזיק את ידו על הגרון של גרמניה, צרפת, רוסיה ויפאן, מפני שהוא יקבע את מחיר הנפט כרצונו. יוריד את המחיר, ישבור את רוסיה. יעלה את המחיר, יהרוס את אירופה ויפאן. משום כך, מניעת המלחמה היא אינטרס אירופי חיוני, המשתלב היטב עם הרגשות הפציפיסטיים העמוקים של עמיה.

וושינגטון כלל אינה מסתירה את שאיפתה להוריד את אירופה על הברכיים. בזמן האחרון היא מתערבת בגסות בענייני האיחוד האירופי ומנסה להקים קואליציה של מדינות-שוליים, כדי להדיח את גרמניה וצרפת מהנהגת הייבשת. לשם-כך היא מארגנת את המדינות הקומוניסטיות לשעבר, העומדות להצטרף לאיחוד, יחד עם בריטניה, ספרד ואיטליה. הציר פאריס-ברלין, בעזרת מוסקווה, בא להשיב מלחמה שערה גם בחזית זו.

המלחמה הזאת חורגת, על כן, הרבה מעבר לבעיה העיראקית. אין זו מלחמה על החיידקים של סדאם. זוהי מלחמה על השלטון בעולם, פשוטו כמשמעו – שלטון כלכלי, פוליטי, צבאי ותרבותי. בוש מוכן לשפוך הרבה דם כדי להשיג יעד זה (כל זמן שאין זה דם אמריקאי.) ישראל נקלעת למישחק הזה מבלי לדעת מה היא עושה, נער קטן ויומרני במישחק של בריוני קשקשים. אין לה מה להרוויח בו. היא יכולה רק להפסיד.