הדממה הזאת מוזרה, וגם מפחידה. חמש-עשרה פעמים בחרו אזרחי ישראל בכנסת, ובכל פעם היתה המערכה נרגשת, סוערת, גועשת, ולא-אחת אלימה. גם מי שרצה, לא יכול היה לברוח ממנה. כל אבן מקיר זעקה: הצביעו בשבילי! ואילו הפעם נמצא הציבור במצב של דיכאון עמוק. מין ייאוש שקט: המצב נורא, אבל אין מה לעשות. אין פיתרון. אין תיקווה. אז מה אפשר לעשות? לא כלום. להשלים עם המצב.

ישראל הדינאמית, ההיפר-אקטיבית, האופטימית הפכה לעמק הבכא. אף מיפלגה אחת אינה מסוגלת להוציא, כמימים ימימה, מתנדבים לרחובות ולצמתים. סיסמאות שדופות, כרזות סתמיות, אפילו הג'ינגלים עלובים.

אחת הדרכים של אדם שאיננו מסוגל להתמודד עם מצבו היא בריחה לעולם של דמיון. דרך אחרת היא הסתגרות ועיסוק בעניינים של מה-בכך. התכחשות למציאות המפחידה. המציאות היא סיכסוך-הדמים הישראלי-פלסטיני. כל יום והרוגיו, ישראלים ופלסטינים. כל יום וזוועותיו, שם ופה. כל שאר הצרות נגזרות ממנו: הכלכלה המידרדרת לתהום, החברה המתפרקת, התרבות המתנדפת. הציבור המיואש מנסה להתעלם מזה. לכן הפכה "שינוי" ללהיט המערכה הזאת. היא פסטיבל של בריחה מהמציאות, נשף הריקודים על סיפון ה"טיטאניק". נכון שהיא העלתה שתי בעיות מציקות על סדר-היום: השתלטות הדתיים ומצוקת הבורגנות הזעירה. אבל פתרונן לא יציל אותנו מהאסון הממשמש ובא. סימן-ההיכר שלה הוא הבריחה מהמציאות, והתוצאה המעשית היא החלשת השמאל וחיזוק הימין (כפי שעשתה קודמתה בתפקיד זה, תנועת ד"ש, ב-1977) איש-שלום איננו יכול להצביע בעדה. הדילמה הגדולה של הבחירות האלה נוגעת למפלגת-העבודה.

כאשר הופיע עמרם מיצנע על הבמה, כתבתי שרק נס יכול להביא לו ניצחון. זאת היתה הגדרה מדויקת. בחירות דומות לבחינת-בגרות. בבחינה קוצר התלמיד את פירות לימודיו בשנים הקודמות. מי שלא למד במשך כל הזמן, אינו יכול לעשות זאת באולם הבחינה. בפרוץ הבחירות האלה עמדה מפלגת-העבודה עירומה מכל נכסיה.

במשך שנתיים היא שימשה כזונת-הבית של שרון, מצדיקה את כל מעשיו, שותפה לכל זוועותיו, אחראית לכל מחדליו. בזמן הזה זנחה לחלוטין את ההסברה בציבור הרחב, ובמיוחד בקרב הנוער, הרוסים ועיירות-הפיתוח. למעשה חדלה להיות מפלגה, ונותרה רק חבורת עסקנים מתקוטטים. ברגע האחרון ממש היא המליכה עליה את עמרם מיצנע, אדם שלא השתתף בסעודת ההפקרות, איש בעל מסר ברור שביטא את ההיפך מכל מה שעשתה מפלגתו במשך שנתיים. אבל גם הוא לא היה מסוגל להשכיח במשך כמה שבועות את השנתיים. היה דרוש לו נס, וכל התמיכה של חבריו במפלגה. הנס לא התרחש וחבריו תקעו לו מקלות בגלגלים.

אם הנס לא יקרה בשלושת הימים הקרובים, המפלגה תפסיד. היא תהיה זקוקה לתקופת-שיקום. היא צריכה ללכת לאופוזיציה כדי לטהר את עצמה מהכתם הנורא ולחדד מחדש מסר עקבי של שלום וצדק חברתי. אם, לעומת זאת, תחזור לשרת כפילגש של שרון היא תמשיך להידרדר במדרון, בזויה ודוחה, ותהיה למפלגה קטנה וזניחה.

הבוחרים יכולים למנוע את כניסתה לממשלה: אם תפסיד המפלגה בגדול, מיצנע אכן יודח, ומדיחיו ירוצו לממשלת-שרון. אך אם תשיג המפלגה הישג נאה, חרף התנאים הקשים, זה יחזק את מיצנע ויאפשר לו להוביל את המפלגה לאופוזיציה. כך או כך: גורלה של מפלגת-העבודה עומד במרכז הבחירות האלה. אם יתקבל הרושם שמיצנע, איש השלום, הביא לה תבוסה, יאבד לזמן רב הסיכוי שהמפלגה תמלא תפקיד במאבק למען השלום. זוהי סיבה טובה להצביע "אמת". אך אליה וקוץ בה: אם בכל זאת יצליחו המשת"פים של שרון להזחיל את המפלגה לתוך ממשלת-שרון, ישרת הקול של איש-השלום דווקא את פואד ושות', ובעקיפין את שרון. את החשבון הזה צריך כל בוחר לעשות בעצמו.

מי שיגיע למסקנה שהסיכון גדול מדי, יכול למצוא את חוף-המבטחים שלו במפלגה השכנה: מרצ. הנימוק בעד מרצ פשוט: יש ביטחון די מוחלט שלא תצטרף לממשלת-שרון. זה שווה הרבה. יש לה כמה וכמה מסרים סימפאטיים, וגם רוב מועמדיה אהודים. אפשר להצביע בלי לסבול יותר מדי.

השאלה היא: האם זה מספיק? בשנתיים האחרונות, מרצ לא הצטיינה, בלשון המעטה. המסר המדיני שלה היה עמום. יוסי שריד הצטרף למקהלת הקונסנזוס, שליבתה שנאה לערפאת. הוא חזר על המנטרה ההרסנית והשיקרית "אין עם מי לדבר", שהיתה עלה-התאנה למדיניות שרון ושירתה אותו יפה. הוא גם חסיד נלהב של חומת-ההפרדה, בנוסח "עופו לנו מהעיניים". הבעיה של מרצ היא שהפכה למפלגה של מנהיג יחיד. שריד התבשם בתואר של "ראש האופוזיציה", והצטיין בתגובות נוקבות של משפט אחד. אבל בכנסת ובציבור לא הורגשה אופוזיציה של ממש. זהו אחד הגורמים לדיכאון הציבורי הנוכחי. (זה לא תלוי בגודל הסיעה. תנועת העולם הזה – כוח חדש הוכיחה בשעתו שגם סיעה של איש אחד יכולה לנהל מאבק אופוזיציוני חריף ויעיל.) ואולם, על פי שיטת "הרע במיעוטו", יחליטו רבים במחנה-השלום שמרצ היא הפעם כתובת אפשרית.

כתובת אחרת היא חד"ש. בשנים האחרונות הצליחה מפלגה זו לשקם את עצמה. אחרי נפילת ברית-המועצות נשכחו בהדרגה הגורמים, שהשניאו את המפלגה הקומוניסטית על רבים בתקופת סטאלין. פעולתה המוצלחת של תמר גוז'נסקי בכנסת העניקה לה לגיטימיות ואהדה. מבין כל המפלגות, חד"ש קרובה ביותר למסר המרכזי של מחנה-השלום. היא דוגלת זה 30 שנה בקו של "שתי מדינות לשני עמים", היא דבקה בקביעה שהרשות הפלסטינית בראשות ערפאת היא הכתובת למשא-ומתן. אף שהרוב העצום של בוחריה הם ערבים, היא שמרה על השותפות היהודית-ערבית הלכה למעשה. עכשיו התעורר ספק. אם תזכה חד"ש בשלושה מנדטים, כפי שמנבאים הסקרים, לא יהיה לה נציג יהודי בכנסת. זה יאפשר לציבור הרחב ולמפלגות ה"יהודיות" להתעלם מקיומה בכנסת, כאילו זו מורכבת מ-110 ח"כים. זה יכול דווקא לשמש כנימוק להצביע בעדה, כדי להכניס את מס' 4, דב חנין, איש ישר ומוכשר.

באחרונה עלתה מועמדת נוספת לבחירה במחנה-השלום: בל"ד. הדבר הפך לאופנתי בקרב אנשי-שלום רדיקליים. אין ספק שד"ר עזמי בישארה עולה בשיעור קומתו האינטלקטואלית כמעט על כל המועמדים, יהודים וערבים כאחד. גם רמתו של המועמד השני של בל"ד, ד"ר ג'מאל זחלקה הכריזמטי, עם תקיפותו המחוייכת, תעלה את רמת הדיונים בכנסת. בל"ד העלתה על סדר-היום את השאלה העקרונית של מעמד האזרחים הערביים במדינה, ועל כך תבורך. הבעיה היא שהמסרים של בל"ד רחוקים מלהיות חד-משמעיים. היא מדברת על הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" במסגרת פיתרון של שתי מדינות, כפתרון אקטואלי, אך לא-אחת השמיעו בישארה ואישים אחרים במפלגה דברים בזכות מדינה דו-לאומית מהים עד הירדן, כפיתרון לטווח ארוך. הם מזכירים בגאווה ששללו מראש את ועידת קמפ-דייוויד, את המדיניות של יאסר ערפאת ואת הסכם אוסלו.

יכולתה של בל"ד להשפיע על דעת-הקהל היהודית למען השלום בין שתי מדינות תהיה מינימלית, אם בכלל. הצבעה בעדה תהיה הצבעת-מחאה חריפה נגד המימסד הישראלי-יהודי. זה ימשוך בוחרים מסוימים במחנה-השלום, וידחה אחרים.

ובכן, זהו המיבחר למחנה-השלום: מפלגת-העבודה, מרצ, חד"ש ובל"ד. כל אחד ואחת יצטרכו להיחליט בעצמו ובעצמה. כולם יחד יהוו את "הגוש החוסם". ובאשר להצבעה שלי, אז ככה - - - - .